פופקורני: רוני דואני לא מנסה להפטר מרוני סופרסטאר
רוני סופרסטאר כבר בת 26. אין לה שום בעיה שעדיין קוראים לה "מותג", ושימותו כל הקנאים. אבל עכשיו, כשקריירת המשחק בתנופה עם "אליפים", היא יכולה סוף סוף לדבר על מה שמסתתר מאחורי הפנים המחייכות: מאבק ארוך, מתיש, בדיסלקציה, שמירר לה את הקריירה ואת החיים. נסו אתם להיות אושיית טוויטר, כשאתם קוראים לגידי גוב "דיגי"
פדיחה.
"כן, או שמדברים על כוכבי בידור ושערים בעיתונות ואז מראים שער של 'מעריב לנוער', ואני על השער. כולם קלטו. המרצים האלה מכינים מצגות והם לא חשבו שאי פעם אני אהיה הסטודנטית שלהם. בשנה הראשונה זה היה יותר מביך, בשנה השנייה והשלישית כולם כבר היו סבבה. הסתובבתי עם המקובלים, בוא נגיד".
סביר להניח שאף מרצה לתקשורת לא חשב שהבלונדינית מראשון לציון, ההיא שקפצה עד לפני רגע על פוסטרים בביקיני, אמורה להתבגר יום אחד. שלא לדבר על לשבת מולו בגרסה הסטודנטיאלית. שיט האפנס. לא לדואני, כמובן. היא כבר בת 26, תואר ראשון בכיס, עובדת על פרויקט מוזיקלי חדש ובעיקר צוברת שעות ערוץ הילדים. לנפש הילדים שלום, אגב. הטוויסט הפעם: משחק. לא פסטיגל.
"אליפים", סדרת הילדים המצליחה (יס, ערוץ הילדים) סוגרת
ביולוגית אגב, שנים שהיא "כבר לא ילדה", אפשר להפסיק לחכות. "וטוב שכך", היא פוסקת. "ב'בצפר' בניקולדיאון הייתי תלמידת תיכון, ב'ראש גדול' הייתי תלמידת תיכון. הגיע הזמן לקפוץ כיתה, להתקדם. התאהבתי במשחק. להיות מדריכה זה כבר סוג אחר של טקסטים, של קונפליקטים, רצונות. נורא התחברתי לזה, לעדן".
בקרוב בתפקיד האם המאושרת?
"תשמע, עברתי שלב ואני שמחה על זה. צריך לעשות את הקפיצות האלה בחיים. אם תישאר במקום אחד לא תישאר לאורך זמן, ואנחנו מדברים פה על קריירה של שנים".
עשר שנים, אם לדייק, עברו מאז בחרה חברת "פופ ארט" בלירון דואני לתפקיד "רוני" - ילדת פופ על ביט מסומפל ומיניות רמוזה. שנה וחצי מאוחר יותר היא שוחררה לעולם. השאר ידוע. שלושה אלבומים, עשרות סינגלים, קמפיינים, מוצרים ממותגים, מעריצים, אפילו מטריד מטורלל אחד. הכל עטוף כזיכרון קיצי וקופצני מהימים שציוץ היה צ'אט, רק של ציפורים.
עכשיו היא מרכזת מאמץ במשחק, בהנחיה. מכוונת הלאה. ערוץ הילדים זו הזדמנות מקצועית להתבשל, להדק קצוות, לפני המעבר למגרש של הגדולים, אבל לא רק. לפעמים גם הזדמנות לפרק קשיים. כל מה שנגרר מאחור כבר שנים. דואני פולטת אנחה. "אני דיסלקטית", היא אומרת כאילו חשפה בן אובד מנישואים שניים. "הנה, פתחתי את זה".
נו, בסדר. יש לפחות עוד שניים בארץ. למה זה אישיו?
"כי עכשיו בערוץ הילדים אני מנחה יחד עם טל מוסרי את 'הקול נשאר במשפחה' ואני צריכה להתכונן אל התוכנית מאוד מאוד קשה. מאז שנכנס הטלפרומפטר, קשה לי. זה לא דיבור פתוח. מישהו כותב את הטקסט ואני, כל תהליך הכתיבה והקריאה אצלי הוא שונה ואחר. אולי זה גם יסביר לכמה אנשים בקונטרול אצלנו למה אני מתבלבלת כל הזמן".
בערוץ הילדים לא יודעים על זה?
"לא, לא. אני גם חושבת שזה לא היה יוצא, אם לא היה נכנס הדאם טלפרומפטר הזה. ממש לא רציתי שהוא ייכנס, השתמשתי בכל התירוצים האפשריים. 'לא, נו, לכל אחד יש סגנון דיבור, זה יהרוס לנו את האינטראקציה, עד עכשיו למדנו בעל פה'. לא עזר. עד עכשיו הם לא יודעים. זה קשה. זה מתחיל בשמות כמו 'ורד', אבל בגלל שהפרוססינג שלי שונה אני קוראת לה ורדה. אני גם משכלת אותיות ויש לי שגיאות כתיב. אולי עכשיו הם יבינו למה בתוכנית אני מתייחסת למשפחות שמתארחות בתוכנית בצבעים שלהן ולא נכנסת לשמות. שמות משפחה זה דבר מסובך בשבילי. אני יכולה בתוכנית אחת להגיד את זה בארבע וריאציות שונות. לפני התוכנית אני עוברת ככה עם האצבע על המילים. היה לנו קרדיט לאיזו חברת פרסום שפשוט כל שידור אמרתי בצורה אחרת, באיזשהו שלב הם פשוט צעקו לי באוזנייה את השם של המותג".
אם בערוץ הילדים פיתחה דואני שיטות להתפאר בהן, במבחן חיי הסלב הבעיה גדלה. טוויטר כמשל. הרי לצייץ צריך, ומה עושים כששגיאות הכתיב עלולות להשתחל לעיתון של מחר? 140 תווים שכולם, לאחת כמו דואני, סיוט מתמשך. "פיתחתי שיטה", היא מספרת. "אם אני יושבת סתם, איתך, ובא לי לצייץ ואני לא בדיוק יודעת איך לכתוב את מה שאני רוצה, אז אני אכתוב ואז אני אגיד לך 'יואו, תראה מה אני הולכת לכתוב'. אם תהיה טעות אתה תגיד לי. אני משתמשת הרבה בגוגל, כותבת את המילה שאני רוצה כדי לראות שאני כותבת אותה נכון. כל העניין הזה עם הטוויטר, שם זה הכי קשה לי. יש לי 140 תווים, ואם איזו מילה מסובכת בשבילי, אני לא יכולה לשנות ולכתוב משהו יותר ארוך כדי לוותר עליה".
זה ברמה של ט' ו-ת'?
"ברמה של הכל. ט' ו-ת', ע' ו-א'. הכל. הרבה פעמים אני לא שמה לב ואני מחליפה בין האותיות. ראיתי את גידי גוב במסדרונות של ערוץ הילדים, נורא התלהבתי והתבלבלתי בין האותיות. גידי-דיגי, כזה. שחררתי את הטוויטר ואמרתי 'שיט, פאק'. תחשוב שלמדתי לתואר ראשון ויש מלא מילים ומושגים מסובכים. אני לא יודעת להגיד אותם. לא מצליחה לבטא אותם, זה מסתבך לי".
בפולנית , לא רואים עלייך.
"יום אחד שאלתי את חן בעלי אם הוא חושב שרואים עלי. אז הוא אמר 'תראי, אני לא יודע אם רואים עלייך, אבל כן המצאת לך שפה משלך'. אני חושבת שזה קשור לקצב הפנימי שלי. הקליטה שלי לקצב היא גבוהה מאוד. אני קולטת שירים מאוד מהר. זוכרת לפי מנגינה, וזה משהו שאם לא הייתי דיסלקטית היה קשה לי. אני מצלמת, לפעמים אני מנגנת את המילה בראש כדי לזכור איך אומרים אותה".
זה דבר כל כך נפוץ ונורמטיבי, למה לא דיברת על זה?
"בתיכון נורא התביישתי, זה נורא מביך שכולם עוזבים את הכיתה ורק אתה נשאר עם המורה כי יש לך הארכת זמן. אחר כך בתואר אתה מרוצה מזה כי פתאום כולם רוצים הארכת זמן. אני גם פוגשת ילדים בתוכנית, ותמיד יש שאלה שאנחנו רוצים שהילדים יענו עליה. יום אחד ילד ראה שאנחנו קוראים מהטלפרומפטר והוא ניגש אלינו ואמר 'אני לא רוצה לקרוא בקול רם'. אמרתי לו 'למה?', והוא אמר, 'כי אני לא טוב בקריאה'. אמרתי לעצמי שיש הרבה אנשים דיסלקטיים, וזו לא בושה. יש מודעות מטורפת והיום אני קצת פחות מתביישת. יש בזה חן, זה חלק מהאישיות שלי. חברות שלי מהתואר יקראו את זה עכשיו ויגידו 'אה, או-קיי, זה מסביר הרבה'. אני גאה בעצמי, בשיטה שפיתחתי. אולי אני צריכה להוציא פטור משגיאות כתיב בטוויטר, כמו בתיכון".
מוזיקלית, רוני סופרסטאר חיה ונושמת. היא מופיעה, עובדת על פרויקט סודי ומתחזקת קשר לא מפתיע לסצנה הגאה. בקרוב, היא מתגאה, תופיע ב"אוויטה", מועדון גייז. לא מזמן שחררה את S.O.S, סינגל שיצא בגפו, בלי אלבום חדש. הקונספט, טענה מזמן, מת. גם הפופ הישראלי מחובר למכשירים, משתיל איבר חדש אחת לכמה שנים. בעוד בריטני מאבדת את הספירס אבל עדיין משחררת מדויקות למצעדים, השוק הישראלי דליל בצורה מסורתית. נכון לשנים האחרונות, לולא אימצה אותו המוזיקה המזרחית, הפופ הישראלי היה שוקע בקומה. דואני מחזיקה בכוח את הלפיד, חיה, שומעת, נושמת. גם בלי אובר-דוז, באנגים ביוטיוב וסצנות מהמקלחת - פופסטאר זה ז'אנר, לא סימפטום. "זה פעם זה ופעם משהו אחר", היא פוסקת, "אבל אני עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. כי ברגע שאתה עושה משהו רק בגלל שזה טרנד, יבינו את זה ויעלו עליך. אני עושה פופ. זה מה שאני יודעת".
מ-2006 לא הוצאת אלבום. תם עידן?
"כבר אין את האלבום. כל אחד שומע את מה שהוא אוהב לשמוע. בא לי לשמוע שיר מסוים ולא בא לי לשמוע את כל האלבום. היום אנחנו בעידן של סינגלים. אתה אוהב את השיר, אז אתה לוקח אותו, לא את כולם. אם אני רוצה אז אני אקנה דרך האינטרנט ואשים ב-32 גיגה מה שהוא יכול להכיל, ומה שאני רוצה שיהיה בפלייליסט שלי. אין לי מקום לשים סתם. היום יש גם את כל תחנות הרדיו האינטרנטיות. אני משתמשת הרבה באפליקציה כזו של 'בסגנון מרון פייב', 'בסגנון ריהאנה', וככה אתה מכיר זמרים חדשים, לוחץ לייק, או דיסלייק".
הסינגל שהוצאת נכנס לגלגלצ?
"הוא לא נכנס וגם לא בניתי על זה שהוא ייכנס לשם. לא ישבתי וחיכיתי ליד הטלפון אחרי ישיבות הפלייליסט. היו תקופות שכן, עכשיו כבר לא. אני לא צריכה. עשיתי ראיונות בתחנות אזוריות והשמיעו את השיר".
לאורך השנים דואני נעה כמטרה ניידת, ספגה חצים, התקוטטה עם המבקרים. מה לא אמרו עליה? סינתטית, חד פעמית, מוצר סלבריטאי יותר מאשר פרסונה מוזיקלית, יציר כפיו של דור הפסטיגלים, דלה ווקאלית. דואני, כך נדמה, למדה להשלים. "אני לא יודעת אם זה נרגע עם הזמן או שאני פחות שמה לב", היא אומרת. "התבגרתי ואני יותר עסוקה בשלי, או שהצלחתי לסתום פיות לאנשים. חוסר פרגון מבחינתי זה אנשים קטנים. בנאדם שאוהב את מה שהוא עושה ושלם עם עצמו ידע גם לפרגן לאחרים. כשיצאתי כולם אמרו 'גימיק, זה לא ילך' ואני עדיין פה".
למה את חושבת שהקולגות דיברו ככה?
"הדבר הראשון שאתה חושב עליו הוא קנאה. אולי הם חושבים שהם יכולים לעשות את זה יותר טוב, אולי הם רוצים לקבל את ההזדמנות שאתה קיבלת. אתה יודע, זה לא רק בתעשייה שלי, זה יכול לבוא על כל אחד. יש אלף ואחת סיבות".
יכול להיות שנפלת קורבן איפשהו בין החברה שהמציאה אותך לבין הברנז'ה שלא אהבה מוצר מהונדס?
"לא הייתי קוראת לזה קורבן. אבל כן הראיתי שאפשר לעשות מוזיקה בצורה אחרת. אני נורא אוהבת את המילה 'מותג'. כן, קיים מותג כזה רוני. זה מותג שיש לו מרצ'נדייז, ובראש שלו עומדת מישהי שחושבת על המהלכים ומתכננת אותם. אם זה עובד טוב בארצות הברית ובאירופה, למה זה לא יכול לעבוד טוב בארץ? הייתי ילדה שמגשימה חלום, ואתם יכולים כולכם לנשק לי. הייתי ילדה בת 17 וחצי שראתה MTV מגיל עשר, והיום מוציאה אלבום פופ משלה. לא עניין אותי שום דבר.
"היום אתם יכולים לירות חצים, זה לא פוגע בי. זה רק נותן לי עוד אש למדורה. אם אתה נותן לדברים האלה לכבות אותך אתה לא תגיע לשום מקום. כל פעם לפני פרויקט יש לי מנטרה: יהיו את אלה שיאהבו, אלה שלא יאהבו ואלה שיתעלמו. ככה העולם מתחלק. ההתעלמות היא הכי גרועה. אני יודעת שאני טובה במה שאני עושה ועדיין, אני אמשיך להוכיח. הם רק נותנים לי עוד אש, עוד פאשן".
ולמרות הפאסון, דואני רשמה צלקת אחת. בתחילת הדרך טיפסה על גב המצעדים בעזרת גרסאות כחול-לבן לפצצות פופ מיובאות, פלוס הזכויות. בין שלל החצים, זה שהאשים אותה כידידותית לסביבה, כלומר ממחזרת, פגע יותר מכולם. "לא ידעתי איך להתמודד עם זה שאמרו 'היא לא כותבת את השירים שלה'", היא מודה. "אמרתי לעצמי, הרבה זמרים לא כותבים את השירים שלהם, ואצלי בכלל נושא הכתיבה הוא בעייתי. לא טובה בזה, או-קיי? אני אוהבת לשבת עם כותב, לספר לו מה אני רוצה להגיד והוא יהפוך את זה לשיר. יותר טוב מזה? נותנת למישהו לעשות משהו שאני לא טובה בו.
"אני לא טובה בכתיבה, לא כותבת ברכות. יש לי אישיו, אז בגלל זה 'היא לא כותבת שירים'? סו וואט? הרבה זמרים לא כותבים, אין בזה שום דבר רע. יותר מזה, אני הוצאתי שיר בארץ שנקרא 'בוא כבר'. אחרי ארבע שנים קיילי מינוג הוציאה את אותו שיר וקראה לו 'בום בוקס'. כאילו, לא קיילי ישבה לכתוב את מילות 'בום בוקס', זה לא אומר שהיא לא אייקון. זה דיון שלא ידעתי איך לאכול אותו. כאילו, אתם ממש מחפשים".
תכלס, נינט רוקרית, שירי מימון התחברה למזרחי, דלומי על טיקט החמודה. את מוצאת את הנישה?
"אני עושה פופ. אני סולו".
לא מזמן, באיחור קל, למדה לרכוב על אופניים. מצד אחד, מוטב מאוחר. מצד שני, למי אכפת? יש מיני קופר בחניה ("הייתה כחולה ועכשיו עברנו לאפורה, צריך לגוון"). בכלל, דואני מדגמנת בורגנות. היא גרה בשכונה תל אביבית שקטה עם הבעל, חן מונצ'ז, רואה חשבון. לפני שנתיים, אחרי חמש שנות זוגיות, התחתנו. מאחורי התדמית השובבה מתגלית ילדה טובה ראשון לציון, זוגיות מבטון ואיך לא, כלב. "לא יודעת מה הסוד", היא אומרת. "אנחנו מאוד מקבלים את השיגעונות אחד של השנייה. מאוד אוהבים אבל גם נותנים ספייס. אי אפשר להגיד עלי שאני עקרת בית לתפארת. גם בלגניסטית, גם לא יודעת לבשל, וגם לא נמצאת הרבה בבית".
מעבר לזה, התחתנת מוקדם.
"לא חשבתי על גיל. אני נמצאת בעולם כל כך לא יציב, עולם שכל הזמן יכול להשתנות וכל הזמן אתה דרוך בו - צריך שתהיה לך את הפינה השקטה שלך, שיקבלו אותך בכל מצב רוח. לא משנה איך אני אחזור הביתה, עם סופר אדרנלין, או שלא בא לי שידברו איתי עד מחר בבוקר כי אני אחרי יום מטורף - יידעו לקבל את זה בבית".
דור ההמשך יאלץ בינתיים לחכות. מה גם שקשה לדמיין את הבחורה הצחקנית עם הקול הנערי מתפנה לתחליפי חלב. "יש זמן", היא מאשרת. "זה גדול עלי. יש לי עוד דברים שאני רוצה להספיק. זה לא עומד בדרך, אבל זה משנה אותה. אני פשוט צריכה להיות מוכנה לזה. זה משנה את כל החיים. אין יום ואין לילה ויש בוס חדש שמכתיב מה יהיה. זה לא משהו שאני בנויה אליו מבחינה זוגית. לי וחן כיף ביחד, בספונטניות הזו, לצאת או להישאר בבית. זו הזוגיות שלנו".
בדרך אל הזוגיות, דואני דילגה על כמה תחנות מקובלות יותר ופחות בחייה של אלמונית בגיל החוקי. חסכים? לא אצלה. "לא היו לי סטוצים", היא טוענת, "אין דבר כזה. מעולם לא, אי אפשר. עכשיו, כשאני יושבת עם חברות פתאום אנחנו מדברות על זה, אני כזה 'את יודעת מה? לא יכולה להגיד שהיו לי סטוצים'. הייתי כל כך עסוקה והיה לי משהו שימלא אותי, אז לא הייתי צריכה. זה אופי. אני ילדה טובה, לא משנה איך תהפוך את זה. גם אם לא הייתי מתחילה קריירה, אני לא חושבת שהייתי נכנסת לסטוצים שחברות שלי מדברות עליהם. אבל אני לא בטוחה. זו שאלה פתוחה שנשארה לי בחיים".
זה לא החטא היחיד האפשרי בחיי נערה אלמונית.
"לא היו לי את החטאים של הגיל, אבל היום אני מפצה כשאני יוצאת לבלות ולרקוד. לא הייתי כמו כולם. בגיל 17 בחרתי את הקריירה שלי ואני לא יכולה לתאר את זה אחרת. גם אם לא הייתי מי שאני, אני בספק אם הייתי פונה לדרך הזו. זה לא מרגש אותי. היה לי מרד בקטנה. יצאתי עם בחורים שההורים שלי לא אהבו, וברגע שהם השלימו עם זה, זרקתי אותם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם