ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

כך עברו חייו: הספר על זוהר ארגוב עסיסי אך גם מרגש

למרות הפאתוס שמציעה ההקדמה, "שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב" של רינו צרור מצליח לעניין ולרגש, מבלי לחטוא בגלוריפיקציה של מי שאולי היה קורבן, אבל גם מקרבן

יציאתו של "שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב" של רינו צרור היא הזדמנות נהדרת להתבכיין שוב על השוק המצומצם של ביוגרפיות מוזיקליות עבריות (גם מתורגמות, אבל זה כבר סיפור אחר). זה באמת לא ייאמן שבזמן שכל להקה בריטית זניחה זוכה לטיפול ספרותי מלכותי, אף אחד עוד לא טרח לנסות להבין מה גורם לפיגורה כמו שלמה ארצי לתקתק. אפשר להסביר את האנומליה הזו, לפחות חלקית, בעובדה שחברי הקאנון המוזיקלי הישראלי הם בעיקר אשכנזים חמודים, שחיו כמו אשכנזים חמודים ושרו שירים של אשכנזים חמודים, ולפיכך הסיפורים שלהם נעדרים את הדרמה והתשוקה שעושים רבי מכר.

איך שלא יהיה, זהו אינו המקרה של זוהר ארגוב. ארגוב לא היה רק מבצע מושלם, הוא היה הדבר הכי קרוב לאגדת רוקנ'רול שהיה בישראל, ג'ים מוריסון/סיד וישס/איאן קרטיס שלנו, ההתגלמות של מיתוס "חיה-מהיר-מות-צעיר" כחול-לבן. זו הסיבה שדי מדהים לחשוב ש"שחור" יוצא רק עכשיו, כמעט 25 שנה אחרי שארגוב תלה את עצמו בתא המעצר, אחרי סרט הקאלט "זהר" של ערן ריקליס, אפילו אחרי שדן שפירא גילם את במחזמר בקאמרי (הליהוק הכי משונה מאז הדיבור שאלייז'ה ווד הולך לשחק את איגי פופ).

הבעיה הגדולה ביותר של "שחור", וזו נקודה שראוי להתעכב עליה, היא השם שלו. ההסבר מגיע בהקדמה של צרור כפצצת פאתוס שמעלה בזיכרון את טורי "הריבונות השלישית" שלו: "'שחור', כך כונו אנשים מהפרופיל של זוהר ארגוב... מושג שפירושו פרימיטיבי, שכוונתו שלא הגיע למעלתנו, אנחנו האחים הלבנים. ארגוב נולד לתוך החוויה הזו, ינק אותה... חי איתה כל יום בחייו, ואיתה גם נחנק ומת בבית המעצר". בהמשך הוא מוסיף ש"ארגוב היה קורבן של המפגש האכזרי בין האחים היהודים".
 

זו טענה כבדת משקל, שלא לומר האשמה עקיפה, מה שהיה יכול להיות בסדר גמור אם היא הייתה מעוגנת בצורה כלשהי בספר. אבל בהמשך מתברר שארגוב היה בעיקר קורבן של עצמו, של חברים מפוקפקים וכמובן של קראק, כך שהתיאוריה הזו משאירה טעם של מניפולציה זולה, כאילו צרור מגייס את השד העדתי מתוך חוסר אמונה בכוחו של הסיפור הפרטי שלשמו התכנסנו. וזה באמת מבאס, כי הסיפור עצמו מדהים, והוא מסופר לא רע בכלל ב"שחור".

"שחור" הוא בעצם קובץ ראיונות שערך צרור סמוך למותו של זוהר עם מי שהכירו אותו בחייו: מאמא ועד שוני גבריאלי, הבעלים של מועדון "אריאנה". למרות שכמעט כל המרואיינים בספר מתארים טיפוס מופנם, שלא ממש האמין בשיתוף רגשות, לא חסר כאן חומר עסיסי: מהאבא האלכוהוליסט, דרך הביסים שאהב לתת לאהובה עוזרי ועד "הסם", כמו שכולם קוראים לו כאן. הצד המוזיקלי של כל העסק קצת מוזנח, אולי מתוך הנחה שאין הרבה מה לחדש בעניין. כדי לקרוא את הסיפור מאחורי הזכייה של ארגוב בפסטיבל הזמר המזרחי עם "הפרח בגני", למשל, תצטרכו לחכות בסבלנות עד הראיון הלפני אחרון עם אביהו מדינה.

הספר מסתיים בשורת נספחים, בהם התיק הפלילי של ארגוב, כתב האישום באונס נגדו והעדות שלו במשפט. למי שרוצה לקבל את התמונה המלאה כדאי לקרוא גם אותם, ולו כדי להיזכר שהזמיר חתום גם על פנינים כמו "ה'לא' שלה דרש שאמשיך הלאה" ו"אין בחורה שלא נותנת" (כמו גם על משפט הפתיחה הקלאסי "טוב, תתפשטי, נראה מה יש לך להציע", שמופיע מוקדם יותר). התזכורות האלה נחוצות מאוד, כדי לא לחטוא בטעות בגלוריפיקציה של מי שאולי היה קורבן, אבל גם מקרבן.

בסופו של דבר, למרות חריקות פה ושם, "שחור" הוא ספר מעניין באמת ומרגש באמת, שמספר סיפור שראוי שיסופר, מה שהופך אותו לספר חשוב עוד לפני שנקראה אות אחת. אם עוד לא בזבזתם את כל הכסף שלכם על קוק פרסי, כדאי לכם לשים עליו יד.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...