לה ברבור: שיחה עם המתמודד המעניין ביותר ב-The Voice
מה יצא מהילד הדחוי שנרדף בגלל משקלו ושר אריות בזמן שחבריו לכיתה שיחקו כדורגל? כוכב פריים טיים, כמובן. וכמו כל דבר שקשור בו גם הכוכבות של חנן בן סימון, מתמודד The Voice, היא אחרת
רק בגלל האופרה נטפלו אליך?
"לא, זה היה המכלול. גם בגלל שהייתי ילד שמן, למשל. גם מזה לקחתי דברים הלאה. הצורך לחבק את המוזר, השונה. בנוסף לזה, כדי שיקשיבו לילד השמן הוא היה צריך לעשות מוזיקה. עד היום כשאני מנסה להתעמת עם דברים באמצעות דיבור, זה הרבה פעמים יוצא מגומגם, ודרך השירים אני יכול לנסח בצורה הכי מדויקת מחשבות ותחושות. כשאני שר אני יכול להמיס דברים. גם אם זה רק צליל, בלי טקסט. כשחברים שלי נמצאים בבאסה תמיד יש לי האינסטינקט להגיד 'אני אשיר לכם משהו'. אבל זאת קודם כל תרפיה עצמית. אם משהו מפריע לי, אני מתיישב מול הפסנתר ואוצר אותו בתוך שיר. ואז הכאב כבר לא נמצא אצלי, הוא שמור במקום אחר, בצד".
עם כל הכבוד לאמנות המיצג בשערה של רז שמואלי, המתמודד הכי ייחודי של The Voice העונה הוא חנן בן סימון, תלמיד שנה ב' במחלקה ליצירה רבתחומית באקדמיה למוזיקה בירושלים, שיחגוג יום הולדת 24 בשבוע הבא. אביב גפן אבחן כבר בשלב האודישן שהוא "או סופר-מיוחד או חתיכת נודניק", ומאז בן סימון מצדיק את המוניטין. החיובי, כמובן. בעת שחבריו הולכים על בטוח ומבצעים בלדות מלטפות של עמיר בניון, בן סימון מהמר על פרפורמנס קאמפי של ליידי גאגא או של פרדי מרקיורי עם העמדה נועזת ושימוש רחב במנעד הקולי.
הוא מצהיר על עצמו כמי שמגיע מהמסורת של ג'ון קייג', מלחין אמריקאי אקספרימנטלי ואמן חזותי זן בודהיסטי, ובה בעת מספר שהוא חולם לשמש קומפוזיטור קלאסי לתזמורות. יש לו היכרות אינטימית עם הרפרטואר של בריטני, גאגא ושות', אך מנגד הוא מספר על חיבור שורשי עמוק לפולקלור הארץ ישראלי, עם חיבה מיוחדת למרדכי זעירא, למשל. לצילומים הוא מגיע בסריג צמרירי סולידי וטוען שכל הקונספט מעט מביך
נתקלתי בו לפני שנתיים בערך, מנגן על פסנתר חשמלי ושר חומר מקורי בסלון מבולגן וצנוע ברחוב לוינסקי בתל אביב, ואחר כך על גג בניין בנווה צדק. ההופעות האלה התקיימו במסגרת ערבי "שירה בדירה", ונדדו בין חללים שונים בדרום תל אביב, עם גיחות מזדמנות לירושלים. עבור בן סימון, הופעה בין מדיח כלים לכוננית אינה עניין חריג. במסגרת פסטיבל מוסררה, למשל, עמד בתוך בור מים וניפק מתוכו סשן אלתור של חצי שעה, כשהקהל משקיף מלמעלה.
המשורר הנערץ עליו הוא חזי לסקלי ז"ל. בן סימון אף חיבר קטע של אמנות קול (מעין לחן חסר מלודיה) לשירו "יקנטליסה". "חזי מייצג עבורי את החיבוק של המכוער, הלא שלם, הדיסוננטי, בדיוק כמו שאני מרגיש לפעמים. השירה שלו לא לירית. הוא לא יכתוב על ציפורים מצייצות, אלא אולי על ציפורים מחרבנות. הוא שובר מוסכמות ומאמץ את הטעות, הלכלוך".
מה בין זה ובין רמי קלינשטיין?
"רמי הוא איש נורא סימפטי ונעים, אפשר להישען עליו, ובשביל בן אדם רגיש כמוני, שיכול להיפגע בקלות, זאת פריבילגיה גדולה. מעבר לזה, הוא מלחין שנחשב לאבן דרך בתרבות הישראלית. הוא מכיר עולמות גדולים, קהלים רחבים וחושף אותי אליהם. כאחד שמופיע בדירות ובחללים קטנים זה כמו לגלות ארץ חדשה".
ומעבר לקלינשטיין עצמו, מה לגבי הפריים טיים של ערוץ 2 ומה שהוא מייצג?
"ברור לי שאני נמצא במקום שמייצג את נקודת האמצע, ומשם אני מקווה למתוח את הגבולות. יש לי הרבה חומרים מאוד לא נגישים שיותר קרובים לרעש מאשר למוזיקה באופן שאנשים רגילים לחשוב עליה. הרבה מהמוזיקה המדהימה הזאת כלואה באקדמיות. למשל, בציבור הרחב לא יודעים מה זאת מוזיקה א-טונלית, והפנטזיה שלי היא להעביר את זה הלאה. המטרה היא לעשות את זה בהדרגה, כי אם אני אעלה עם משהו מנותק לחלוטין זה לא יעבוד. כבר בשידור החי הראשון שלי בתוכנית, כששרתי ליידי גאגא, הפתיח היה יותר אמנות קול מאשר שיר במובן הקלאסי".
יכול להיות שבבחירת השירים שלך, כמו גם בעצם השימוש בפלטפורמה, יש מידה של אירוניה, מעין הפוך על הפוך?
"כן. מצד אחד אני מביט באירוניה על תרבות הפופ ומצד אחר אני בתוכה עד הסוף. אמנם לליידי גאגא נתתי פרשנות טיפה קיצונית, אבל היה בזה גם הרבה כבוד לדבר עצמו. בספרייה שלי מונחים ספרי פילוסופיה ופמיניזם של סימון דה בובואר לצד ספר על עלייתה של ליידי גאגא וספרי אנדי וורהול למיניהם".
הוא נולד בירושלים למשפחה דתית, הבן הרביעי אחרי שלוש אחיות, ואת רוב נעוריו העביר בבית שמש. במקביל ללימודים בישיבה התיכונית למד פיתוח קול בקונסרבטוריון העירוני. כשסיים תיכון, עברה המשפחה לצור הדסה. בן סימון התגייס לגדס"ר נח"ל ושימש סמל מחלקת קשר. הוא אכל שטח ולעתים לא ראה את הבית שלושה שבועות. "זה היה קשה מאוד, אני זוכר טלפונים לאמא של 'קשה לי, אני לא יכול יותר', אבל בשלב כלשהו החלטתי שאם אני כבר שם, אעשה את המיטב. החלטתי להתייחס לכל העניין כאל משחק בסרט או בהצגה וניסיתי לשעשע את כל מי שסביבי. הייתי כותב שירים ושם אותם מתחת לדלתות המשרדים במפקדה, מביא לחיילים טקסטים לקרוא לפני השינה. עשיתי את כל מה שמוטל עליי באחריות ובאהבה, אבל בתור אינדיבידואליסט שגם במסגרות קודמות התקשה להשתלב, היה לי חשוב לשמור על השונות שלי. ואת זה השגתי באמצעות הדף והעט. ברגעי משבר הייתי הולך לבד לעץ ביער הסמוך ושומע רופוס (ויינרייט, יוצר אינדי קנדי). הצבא היתה חוויה מעצבת מאוד. היה לי חשוב לעבור אותה".
בשנה השנייה בצבא הוריד את הכיפה. "הרגשתי שהיא משייכת אותי לזרם מסוים, למחשבה אחידה. וכמו במוזיקה, אני לא אוהב שמקבעים אותי בז'אנר, חשוב לי להיות חסר גבולות. ברמה מהותית יותר לא הסכמתי עם הרבה דברים שמגולמים בדת, ובעיקר עם כל מיני תכתיבים חברתיים שבאים כעסקת חבילה עם 'להיות דתי'. אבל העניין האמוני הוא לחלוטין חלק ממני, וגם הממד של הטקסים. אני שומר שבת, ובדירה שלי בנחלאות אני מקפיד להדליק נרות".
The Voice מצולמת גם במוצ"ש. זה לא יוצא לך צפוף עם צאת השבת?
"אז אני ישן במקום כלשהו ליד האולפנים או שמונית מקפיצה אותי מיד אחרי שהשבת יוצאת. מבחינתי עניין השבת הוא ייהרג ובל יעבור, אני לא מתפשר על זה".
כדי לממן את השכירות הוא עובד בהוסטל לאוטיסטים בשכונת גילה. שלוש משמרות בשבוע, שבעה מטופלים, בני 50-20, רובם זקוקים להשגחה צמודה. בן סימון מאכיל, מארגן, מקלח. את העבודה שם הוא מגדיר "אי של שפיות. בטח עכשיו, עם כל הטירוף סביב The Voice. זה מחזיר אותי לקרקע. המטופלים שם הרי לא יודעים מה זה פרסום".
שרת בריטני וליידי גאגא, ביוטיוב יש ביצועים שעשית לג'ודי גארלנד וגם קאבר ל"וידוי" של יהודית רביץ. בפעם הראשונה ששרית חדד שמעה אותך היא אמרה שחשבה שאתה זמרת. אתה מעדיף זמרות באופן כללי?
"כן, יש בזה משהו. אני גם מאוד אוהב את רופוס ואת אנתוני אנד דה ג'ונסונס למשל, אבל יש משהו באנרגיה הרכה והעוטפת בשירה נשית שאני מזהה גם בעצמי. בתור ילד זה התחיל בוויטני יוסטון, המשיך בספייס גירלז, ואז מחזות זמר ואופרות. עד גיל 15 בערך החלום שלי היה להיות זמר אופרה. צ'צ'יליה ברטולי היתה מבחינתי ה-דבר. כשנחשפתי לביורק גיליתי שאפשר גם פופ".
את ענבר איצקוביץ', משוררת ועורכת, הכיר עוד בהיותו חייל דרך האתר "במה חדשה". התכתובת ביניהם הולידה את פנזין השירה "קטע", ששימש במה לשירה צעירה בעלת תודעה חברתית מפותחת, הגם שמרומזת. "קטע" יצא לאור במשך שלוש שנים, ובן סימון שימש כעורך שותף ופרסם בו כמה משיריו. על "איבודד" (כך במקור), ספר השירה פרי עטו שיצא באחרונה, בחר שלא לחתום בשמו. "השם שלי מוזכר רק בשיר אחד שקוראים לו 'שירה אגו'. זה הולך ככה: 'הייתי מוחק את שמי משיריי אות אחר אות. חנן בן סימון, חנן בן סימו, חנן בן סימ, חנן בן סי...' וכך עד שהשם נעלם לגמרי. יש לי בעיה עם העצמה של גוף, לא רוצה שידברו על ההוויה הפיזית שלי. חשוב לי שהטקסט ידבר".
עלית לשיר ליידי גאגא כשאתה לבוש טייץ, או מכנסיים הדוקים, בצבע אדום. לא הייתי קורא לזה הצנעת נוכחות.
"זה באמת היה קצת 'טייצי', ואולי בדיעבד הייתי בוחר משהו אחר. אבל לא כי אני מתבייש במשהו, אלא רק כדי שהעיסוק בזה לא יהיה מוגזם על חשבון המהות. מנגד, יש בי משהו שאומר גם פאק איט. נהניתי מזה".
אני מהמר שמחוץ לבמה אתה לגמרי אחר. באירועים המוניים קשה לך למצוא את עצמך.
"לגמרי. יש בי מקום של לצאת מהבית בטריינינג ובקפוצ'ון. להיות הכי נאלם. בבסיס אני ביישן, ורק במקום של המוזיקה אני מוציא את מה שאני מרגיש".
הנאלמות הזאת לא עלולה להפריע כשתצטרך למרפק את דרכך לצמרת?
"להפך, הנאלמות היא הברכה שלי. להיות שקט, לא להגיד הרבה. לעשות ולא להיות. אני רואה את הקריירה שלי נמשכת עד יומי האחרון, אבל אין איזו מטרת-על שאליה צריך לחתור. מרפקנים הם אנשים שרוצים להגיע למקום ספציפי ועד אז הם חיים בתחושת תסכול".
באחד השירים שלך שפורסמו ב"קטע" אתה כותב על "ברווזון גומי עם סימני נשיכה". מי הברווזון?
"ברווזון מבחינתי זה מישהו שהוא טיפה awkward (מוזר, גמלוני), שזז קצת מוזר. אני מזהה את זה אצלי, אבל נראה לי שכולנו כאלה, הולכים עם הטוסיק בחוץ בצורה קצת מגושמת. גם מי שהוא לכאורה סמל השלמות".
ואתה ברווזון שהפך לברבור?
"לא, אני לנצח אהיה ברווזון. אבל אני נורא אוהב את הברווזוניות הזאת, את העקימות. היא תמיד תהיה חלק ממני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם