המצאת הבדידות: מסע בעקבות יהושע קנז
שתיקתו הנצחית, סירובו לשמש מועמד לפרס ישראל ומגוריו בגפו באותה דירת שני חדרים בתל אביב כבר קרוב ל-50 שנה, טוו סביב יהושע קנז קורי מסתורין קשיחים. מסע בעקבות אחד מגדולי הסופרים הישראלים בכל הזמנים, לכבוד יום הולדתו ה-75 שחל היום
תחילה חשב להביע את הוקרתו כלפי הטקס בכמה מילות תודה סמליות ממקום מושבו בקהל, אך לבסוף השתכנע ש-120 האורחים - סופרים, אנשי אקדמיה ומאזינים - שהקדישו יומיים לדיון מעמיק ביצירתו, ראויים למחווה משמעותית יותר. האפשרות שיישא דברים נדחתה על הסף. גינונים מעין אלה מביכים אותו. תחת זאת סוכם שיקריא קטע מתוך "הצגה יומית", נובלה קצרה פרי עטו שכונסה בקובץ סיפוריו האחרון עד כה, "דירה עם כניסה בחצר", ובמרכזה צפייה בסרט פורנוגורפי בחיק המשפחה.
קנז לא נערך לסידור הזה מבעוד מועד, ולעזרתו נחלץ הסופר והמתרגם אלון אלטרס, ידיד קרוב, שבמקרה נשא עמו את ספריו. לפיכך עלה לפודיום כשבידו העותק של אלטרס, אך במקום להסתפק בקטע קצר, נסחף להקראת הנובלה כולה, בתנופה משוחררת, בלתי פורמלית ומלאת חן שנמשכה כ-40 דקות. "כשבאוויר יש עודף רגשיות או משהו שמתקרב לפאתוס, יהושע מיד מתרחק, כך שהג'סטה הזאת היתה הרבה מעבר למצופה. כולם הרגישו שהם נושמים אוויר פסגות", מתאר הפרופ' לספרות והעורך יגאל שוורץ, שיזם את הכנס מטעם מכון "הקשרים".
"יהושע הוא לא אחד שיקרא ספר מחקרי על עצמו, כך שעבורו הכנס כולו היה חידוש מרענן", אומר אלטרס בשיחת טלפון מאיטליה. "באופן כללי, תיאוריות על ספרות לא מעניינות אותו. הוא יודע המון על תרבות צרפת, אבל אם תשאל אותו על דרידה, פוקו וכו' תגלה שזה פחות מסעיר אותו. מאחר שהרמה בכנס היתה גבוהה, הוא שמח בדברים שנאמרו, אבל כשנפגשנו כמה שבועות אחר כך הוא אמר: 'היו לי מספיק חגיגות. עכשיו אפשר סוף סוף לנוח'".
הכנס התקיים לפני כחודש, אבל את יום הולדתו ה-75 יציין קנז היום, 2 במרץ, כך שהמנוחה תיאלץ להידחות במעט. ההצעה לראיין אותו לרגל המאורע נידונה לכישלון מראש. קנז לעולם לא מתראיין, בטח שלא פנים מול פנים. רק לעתים נדירות הוא חורג ממנהגו ומשיב על שאלות בכתב, על פי רוב ערב פרסום אחד מספריו. כמה מחבריו הקרובים, כמו העיתונאית נילי פרידלנדר, הסופר עמוס עוז והעורך של ספריו אברהם יבין, סירבו לשתף פעולה עם הכתבה, בנימוק זהה: אנחנו מכבדים את פרטיותו של האיש, אמרו בנוסחים משתנים. ההתנזרות מהתקשורת, כמו העובדה שהוא מתגורר בגפו באותה דירת שני חדרים בעיבורי רחוב בזל בתל אביב כבר קרוב ל-50 שנה, טוו סביבו קורי מסתורין וסקרנות, שלא לומר חשד שמא מדובר באיש זעוף פנים ונרגן. המציאות שונה בתכלית.
"המרכיב הכי חשוב בידידות שלנו זה ההומור", אומר הסופר א.ב יהושע, חבר קרוב, "כשאני במצב רוח רע אני יכול להתקשר אליו והוא מיד מרומם את רוחי. אולי מכיוון שהוא איננו נשוי ואין לו ילדים,
ספריו מתקיימים לרוב בתוך מרחב סגור, אפל וקלאוסטרופובי, שמפגיש בין דמויות שוליות, מודרות, לפעמים פגומות - טירונות לבעלי כושר לקוי ב"התגנבות יחידים", המוסד הגריאטרי ב"בדרך אל החתולים", המושבה הנידחת ב"אחרי החגים", המטפל הפיליפיני של "מחזיר אהבות קודמות". לעתים הם נעדרים נרטיב קשיח או גיבור מובהק, והסיפור מורכב מכמה עלילות משנה שהמשותף להן הוא הוויה מובחנת; פיסות של גיהינומים קטנים.
"לי הוא מזכיר את צ'כוב", אומרת המתרגמת נילי מירסקי, חברה קרובה, "המאפיין העיקרי אצל צ'כוב הוא התבוננותו האכזרית בבני האדם וערנותו לעליבותם וקטנותם. נכון שקיימים גם יסודות דקיקים של חמלה, אבל לב העניין הוא ההתנערות מכל בדל של אשליה. כך גם אצל יהושע".
הוא נולד ב-1937 בפתח תקווה, הוריו עלו לארץ שנים קודם לכן עם הוריהם. אחיו היחיד, חיליק, צעיר ממנו ב-13 שנה. משפחה זעיר-בורגנית, בעלת פרדסים. אביו עבד בצבא הבריטי, ובעקבותיו עברה המשפחה להתגורר בחיפה לתקופה קצרה. בכתבות עבר תואר כילד לא ספורטיבי, לא מחושל, מעט קונדסי שהחל לקרוא ספרות רק לקראת סוף התיכון. את שמו המקורי, גלס, שינה בצבא לקנז התנ"כי. הוא התגייס באוגוסט 1955, ובגלל אוושה בלבו נשלח לטירונות כ"ל (כושר ליקוי) בבה"ד 4. בהשראתה כתב לימים את "התגנבות יחידים".
באותה הפלוגה שירת גם הסופר איציק בן נר, אף שבאותם ימים השניים טרם התוודעו זה אל זה. "לימים הוא סיפר לי שהוא זוכר אותי משם", מספר בן נר, "ולפני הליטוש הסופי של 'התגנבות יחידים' ביקש להיפגש ושאל אותי כל מיני שאלות על התקופה בבה"ד 4". כשהשתחרר מהצבא החל ללמוד באוניברסיטה העברית, אך כעבור שנה החליט לנסוע לפריז ולמד שנתיים בסורבון. העיר לפתה אותו בחוזקה. קנז גילה את הספרות הצרפתית הקלאסית ואת הגל החדש של פרוסט, בלזק ומוריאק, שהשפיע עליו רבות. שם גם החל לכתוב.
אחרי שנתיים חזר לירושלים ונרשם ללימודי פילוסופיה וללימודים רומניים. באותן שנים נזרעו זרעי הידידות בינו לבין עמוס עוז, שהתפתחה עם השנים לחברות עמוקה. עד היום, מספרים חבריו של קנז, עוז שולח אליו את כל כתבי היד שלו טרם פרסומם, ולמעשה קנז הוא הראשון לראותם אחרי אשתו. נוהג המתקיים באופן דו-סטרי, אגב.
את סיפורו הראשון כתב קנז בפריז בשם הבדוי "אבי עתניאל" (אבי השופט התנ"כי עתניאל נקרא קנז), ושלח לאהרן אמיר, שהתלהב והחל לפרסם את סיפוריו בכתב העת "קשת". סיפורים אלה היו הבסיס לרומן הראשון שלו "אחרי החגים", שגרף תשבחות, אך לא שימר את התעניינות סביבו לאורך זמן. באותן שנים התקבצה סביב אמיר, ממובילי התנועה הכנענית, חבורה ספרותית שכללה בין השאר את קנז, עוז, א.ב יהושע, בנימין תמוז, חיים באר ואיציק בן נר ופרסמה ב"קשת". עוז ויהושע, שהוציאו באותן שנים את "ארצות התן" ו"מול היערות" בהתאמה, הבקיעו את דרכם כמטאורים ספרותיים, הפכו לפופולריים בחוגים רחבים ותחזקו את ההצלחה באמצעות יבול ספרותי פורה. קנז נותר בצלם ופרסם בקילוחים דקים.
הוא עבר לתל אביב ("אני זוכר את חנוכת הבית, יהושע ניגן על גיטרה", מספר ידידו מנחם פרי), וטיפח חיי חברה ענפים. מדי מוצ"ש היה מכנס בדירתו פורום מצומצם שאורחיו הקבועים היו אהרן אמיר ורעייתו בטין, דוד פרלוב ורעייתו מירה, הסופר אהוד בן עזר, המשורר והמחזאי דוד לוין (אח של חנוך) וחברו הטוב העיתונאי והמבקר משה נתן. לעתים הצטרפו גם א.ב יהושע ואפילו הקולנוען הצרפתי קלוד לנצמן ("שואה"), ידידו של קנז מפריז, שקפץ מדי פעם במהלך גיחותיו לארץ. זו לא היתה חבורה של אינטלקטואלים מנופחים מחשיבות עצמית שהתיישבו לדון בענייני השעה ברוב טקס. ההתכנסות התנהלה במתכונת של סלון פתוח, כשקנז מגיש לנוכחים תה, קפה וביסקוויטים.
בשנת 1979 זועזע המרקם הפנימי של החבורה עם מותו הפתאומי של משה נתן בתאונת דרכים, בן 36 בלבד. "בזמנו גרתי בפריז וגם יהושע חי שם באותה תקופה, כך שאת הבשורה על מותו קיבלנו כששהיינו שם", מספרת מירסקי, "זה קרה זמן קצר אחרי שנתן בעצמו ביקר בפריז. הסתובבנו שלושתנו לא מעט - בהצגות, בבתי קפה. תקופה יפה. בכל אופן, זמן קצר אחרי שנתן חזר ארצה קרתה התאונה. הם היו ידידי נפש, אבל יהושע לא הספיק להגיע להלוויה. אתה יודע, בארץ קוברים מהר. הקיץ ההוא היה קשה מאוד ועמד בסימן הטרגדיה הזאת". פורום מוצ"ש גווע בהדרגה.
אחרי "האישה הגדולה מן החלומות" (1973) וארבעת סיפורי "מומנט מוזיקלי" (1980), שיצאו בהוצאת סימן קריאה של מנחם פרי, קיבל קנז הצעה לעבודת תרגום עבור עם עובד, שלצורך כך הציעה גם לממן שהות בפריז. קנז נסע ובד בבד עדכן את פרי שהוא עובד על סיפור קצר שעוסק בפלוגת טירונים, והציע לשבצו כבונוס במהדורה הבאה של "מומנט מוזיקלי". "בשלב כלשהו הוא התקשר מפריז ואמר שהסיפור מתארך ומתארך לכדי ספר שלם, כך שלא כדאי שאמתין לו", נזכר פרי, "לבסוף הסתבר שהוא שקע בסיפור הזה עד כדי כך שהוא לא ביצע את עבודת התרגום שהתחייב לעשות עבור עם עובד. מאחר שהיינו קשורים בחוזה, הוא ביקש ממני אישור להציע להם את הספר הזה כ'פיצוי'. הקשר בינינו היה מבוסס על חברות ולכן הסכמתי כמובן".
ה"פיצוי" נמתח על פני יריעה של כ-600 עמודים והפך ליצירתו המשמעותית ביותר בהיקפה ובדיון שעוררה סביבה. "הרומן, על כל מרכיביו, משדר ספקנות, ריחוק, ניכור, רתיעה מן המיתוס של הצבאיות, מכל מה שכרוך ונוגע במסורת של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, ושל החברה הישראלית כגלגול מודרני של ספרטה", כתב דן לאור בביקורת שפורסמה ב"הארץ". קנז המשיך את ההתקשרות עם עם עובד וחמש שנים אחר כך פרסם את "בדרך אל החתולים", שבמרכזו דמותה החד-פעמית של יולנה מוסקוביץ' - פנסיונרית ערירית המנסה לשמור על צלם אנוש במוסד גריאטרי מרקיב.
במשך 30 שנה, עד 1996, עבד קנז בעיתון "הארץ". בין השאר שימש כעורך לשוני, כעורך מוסף "תרבות וספרות" וכמשכתב מאמרים בדסק החדשות. זו היתה עבודה במשרה מלאה שגזלה ממנו זמן רב, ולפיכך לא אפשרה לו להתמסר עד הסוף לעיסוקיו הספרותיים. רק בחופשים ובגיחותיו התכופות לפריז אפשר לעצמו לשקוע בהם.
שגרת יומו באותה התקופה היתה מובנית למדי. הוא היה מתעורר כל יום ב-9:00 ומקדיש את שעות הבוקר לכתיבה. מכונת כתיבה ישנה מתוצרת הרמס שימשה אותו לצורך זה במשך שני עשורים, עד שנשברה והוחלפה באלקטרונית וזמן קצר אחר כך במחשב. ב-13:00 היה מסיים ויורד לאכול צהריים במסעדת "אצל כהן" המנוחה ברחוב בזל. כשחזר לביתו היה מנתק את הטלפון וישן שנת ישרים. "הבדלה" בין הספרות ובין העבודה.
אחר הצהריים היה מתעורר לקראת המשמרת בעיתון. הוא החזיק ברכב פרטי, פיאט 127, אבל העדיף לא פעם לתפוס את קו מספר 1 לרחוב שוקן. בחצות, עם ירידת העיתון לדפוס, היה חוזר לביתו, קורא ונרדם. כך ארבע פעמים בשבוע. השגרה הזאת נקטעה לא מעט בזכות נילי מירסקי ואילנה המרמן, ששימשו אז בתפקידי עריכה בכירים בעם עובד. "הגענו למסקנה שלא ייתכן שסופר גדול כמו יהושע קנז יכלה את ימיו בעבודת שכתוב שאין אפורה ומשעממת ממנה. פנינו לגורם הרלוונטי בהוצאה, וביקשנו שיתפור עבורו משרה כלשהי, אפילו חלקית, שתכלול תרגום וכתיבה. חשוב להדגיש שאילנה היתה פעילה יותר ממני בגיבוש ההסדר הזה, אבל העיקר שזה אכן יצא אל הפועל, ואפשר ליהושע לעזוב סוף סוף את 'הארץ'. העבודה שם בהחלט העיקה עליו", אומרת מירסקי.
בשלהי התקופה, באחת מנסיעותיו לבניין "הארץ", נתקלו עיניו מבעד לחלון האוטובוס בכתובת גרפיטי שרוססה על קיר של מבנה ברחוב הרצל פינת שלמה: "בלעדי - מחזיר אהבות קודמות". הכתובת המשיכה לנקר במוחו ושימשה השראה לספר באותו השם שיצא לאור כשנה לאחר שקנז עזב את העיתון. קשה לומר שקצב הפרסומים שלו הואץ מאז. צמד הנובלות שכונסו בספר "נוף עם שלושה עצים" ראה אור ארבע שנים אחר כך, בשנת 2000, וקובץ הסיפורים "דירה עם כניסה בחצר", האחרון עד כה, ב-2008.
גם היום, בגיל 75, מועסק קנז בעם עובד כעובד מן המניין. התרגומים מצרפתית הם חלק הארי של משרתו, בעיקר לספריו של סופר הבלש הבלגי ז'ורז' סימנון, אביו הספרותי של רב-פקד מגרה. עד כה תרגם קנז 15 מסיפוריו שנכרכו בשמונה ספרים, ובקיץ צפוי לצאת התשיעי, "קיץ בעיר/ הדייר". "סימנון זאת לחלוטין יוזמה שלו", מעיד ירון סדן, מנכ"ל ההוצאה עד לאחרונה, "יהושע החזיר אותו למפה הספרותית הישראלית".
"יהושע הוא מתרגם בחסד, אף שביני לביני אני חושבת לעתים שמוטב היה אילו סופר כמוהו היה מתרכז בכתיבה", אומרת מירסקי. "אין ספק שהוא אוהב את המלאכה הזאת ושתרגומי סימנון הם חגיגה עבורו. ועם זאת, אני משערת שהפרנסה היא לב העניין, ושאלמלא הממד הכלכלי, הוא היה מתרגם פחות וכותב יותר".
בנוגע לכתיבה פרי עטו - כמה זמן הוא מקדיש לה, מתי ישחרר ספר חדש ובאיזו סוגה - זאת איש בהוצאה אינו יודע מראש. קנז נוהג להתמסר לפרוזה במהלך שהותו בפריז, כך שבהוצאה מספרים שכל נסיעה לשם מתקבלת בדריכות, כמעין איתות לספר שבדרך. "זה משום שבארץ קשה לי להתרכז, אני מרגיש שאני מופצץ מכל עבר באלף עניינים", הסביר קנז בראיון נדיר למגזין "טיים אאוט" לפני שש שנים. חבריו מעריכים שמדי שנה בשנה הוא מבלה שם כשלושה חודשים, לרוב באותו פנסיון, וזאת אף על פי שזירת ההתרחשות של הסיפורים שלו תמיד נטועה בישראל, ודי אם נזכיר בהקשר הזה את העיר חיפה, שמשמשת תפאורה לנובלה "נוף עם שלושה עצים", ואת הפסיפס התל אביבי של "מחזיר אהבות קודמות".
כשקנז מסיים לכתוב הוא משגר את כתב היד ישירות לעורכו הוותיק אברהם יבין. "כשיבין מגיע ואומר ש'התגלו סימני נס', המשמעות היא שבקרוב ייצא ספר חדש", מספר סדן, "זה קורה כשיהושע מרגיש בשל וכשהעיתוי נכון מבחינתו. מעולם לא האצנו בו ולא הקשינו בשאלות טכניות שעלולות להתפרש כלחץ. כשיש יצירה שראויה בעיניו, הוא מודיע".
חבריו של קנז, גם אלה ששיתפו פעולה עם הכנת כתבה זו, מעדיפים שלא להסגיר פרטים משגרת יומו העכשווית. עם זאת, עושה רושם שהתבנית הבסיסית לא השתנתה מאז ימיו ב"הארץ", רק שבמקום העבודה בעיתון, קנז משקיע כעת את רוב זמנו במלאכת התרגום. את המסעדה של כהן החליף ב"הפינה של החיים", מסעדה ביתית של אוכל בולגרי, גם היא בבזל. במרוצת הזמן הולידה סביבה נוכחותו הקבועה שם פרלמנט שוקק, שכלל את הבמאי פרופ' איתן גרין, הבמאי והמחזאי מיקי גורביץ' ועלי מוהר ז"ל. מדי פעם חרג קנז ממנהגו ופגש לצהריים מכרה-אישה, מירסקי לדוגמה, ולקח אותה למסעדה רומנית בדיזנגוף; פורום "אצל חיים" נשמר על טהרת המין הגברי.
כולם היו צעירים ממנו ביותר מעשור אבל זה מעולם לא הפריע. גם מבחינה חזותית קנז תמיד נראה כמו אחד מהחבר'ה, ועד היום, בגיל 75, הוא שומר על אותה גזרה דקה ותספורת מארינס קצוצה. "בשנים האחרונות המפגשים התמעטו, והיום זה בעיקר אני והוא", מספר גורביץ', "עלי כידוע נפטר, איתן יותר עסוק עם הילדים, אז יהושע ממשיך באותה מסורת של ארוחת צהריים ואני מדי פעם מצליח להגיע. פה ושם מישהו נוסף מצטרף, אבל זה כבר לא אותו דבר". לפני כשנה גם "הפינה של חיים" נסגרה וקנז נדד למסעדה ביתית אחרת בשכונה.
דבר אחד לא השתנה. כל ערב קנז מקפיד לשוחח בטלפון עם אחיו חיליק גלס, איש מכירות שנשאר בפתח תקווה והקים בה משפחה. בצהרי שבת, פעם בשבועיים, מגיע קנז לסעוד אצלם. מסביב לשולחן יושבים חיליק, רעייתו חנה, הבן קובי (35 ( והבת חוי (31) - המשפחה היחידה שנותרה לו. אביהם של חיליק ויהושע נפטר לפני קצת פחות מ-20 שנה וכעבור זמן קצר נפטרה גם האם. האח גלס מגלה שהסיפור הקצר "חדר מספר 10", שבמרכזו בן המלווה את אביו הדועך לבדיקה רפואית ובתוך כך צופה בהידרדרות כישוריו המוטוריים, שאוב מהדינמיקה של קנז עם אביו בסוף ימיו.
מוזיקה קלאסית היא אהבתו הגדולה, אבל באופן מעט מפתיע קנז מאזין באדיקות רבה גם למוזיקה יוונית ואף מחזיק ברשותו אוסף מרשים של אלבומים מהז'אנר. הוא משתדל לא להפסיד את "לונדון את קירשנבאום". גם קולנוע הוא צורך בקביעות ונמשך אחר סרטיהם הקשוחים של האחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הסרטים שעובדו על בסיס ספריו, לעומת זאת, "לא הסבו לו הרבה נחת", כהגדרת אחד מחבריו. בהם: "פירות אסורים" (אמנון רובינשטיין, על בסיס "אחרי החגים"), "עלילה" (עמוס גיתאי, על בסיס "מחזיר אהבות קודמות"), "בדרך אל החתולים" (חורחה גורביץ') ו"התגנבות יחידים" (דובר קוסאשווילי). "רוב העיבודים עצבנו אותו", אומר א.ב יהושע, "לגבי 'התגנבות יחידים', היינו צריכים להפעיל עליו לחץ כדי שיראה את הסרט, שבעיניי היה סביר בהחלט, אבל יהושע לא אהב".
ואף על פי כן, קנז נוטה "לשחרר" בקלות יחסית את הזכויות לשימוש בספריו. בכך מתחילה ומסתיימת המעורבות שלו. הוא לא משתתף בכתיבת התסריט ונמנע מפרמיירות. "נראה לי שמבחינתו, הוא סיים את עבודתו עם גמר הכתיבה ופחות חשוב לו מה יעשו עם זה מכאן והלאה", אומר גרין.
ב-1998, כשאהרן אמיר החליט להחיות את כתב העת "קשת החדשה", נרתם קנז ברצון. הוא פרסם שם כמה מסיפוריו ושימש כחבר מערכת. קנז מעורב, מעורה, קורא ספרות עברית עדכנית. הפלטפורמה של "קשת החדשה" אפשרה לו לטפח סופרים צעירים. הוא ליווה בין השאר את ענת עינהר ובלה שייר, שתי סופרות שעשו את צעדיהן הפומביים הראשונים ב"קשת" והבשילו משם לקריירות עצמאיות. "לשלוח לו את הסיפור הראשון הצריך הרבה תעוזה ואפילו חוצפה. להפתעתי, הוא התקשר, אמר שאהב אותו, והציע לפרסם אותו ב'קשת'", מספרת עינהר, "מאז העברתי לו כל סיפור שכתבתי. אם הוא מאמין בטקסט מסוים, הוא ישקיע מזמנו, ייפגש, יעיר הערות. והכל בנדיבות אינסופית, בלי לדרוש בדל של קרדיט". "יש לו חוש נפלא לאנשים", מוסיפה שייר, "הוא מזהה מתי הם קרובים לייאוש ויודע איך להרים אותם".
כשנה וחצי לאחר סגירת "קשת החדשה", פחות או יותר עם מות מייסדה אהרן אמיר, פנה לקנז אמיר רותם, מייסד ועורך כתב העת "מסמרים", והציע לו לקחת חלק בגיליון מיוחד שיוקדש לנובלה של חיים נחמן ביאליק "מאחורי הגדר". קנז סירב בנימוס והסביר שהוא מתקשה להתאים את כתיבתו לנושא נתון מראש, אבל הוסיף שמאז סגירתו של "קשת החדשה" הוא מחפש כתב עת חלופי לפרסם בו את דבריו מעת לעת. "הוא אמר לי שהוא ישמח להעביר את נאמנותו ל'מסמרים' וכך היה", אומר רותם. מאז פורסמו שם שני סיפורים חדשים שלו.
לפני ההכרזה על זכייתו של נתן שחם בפרס ישראל לספרות בשבוע שעבר, במיליה הספרותי נשמעו רחשים שקראו להעניק את הכבוד לקנז. זהו זמזום ותיק. כבר ברשימה שפורסמה ב"מעריב" בפברואר 1992 מחתה המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל על כך שבאותה שנה לא הוענק פרס ישראל לספרות לקנז (חברו א.ב יהושע הועדף על פניו, לצד המשורר אבות ישורון). וכך כתבה: "קנז הוא הסופר היחיד - מלבד יואל הופמן שהופיע מאוחר יותר - שאינו מנהל כל מערכת יחסי ציבור לספריו, אינו מתראיין ואינו מפתח תדמית ציבורית. אם שוב הצליחה המערכת המשומנת של ועדות הפרסים להתעלם מיהושע קנז, הקהילה הספרותית השקועה בצרותיה ובחשבונותיה צריכה להתעלות לרגע ולהתקומם על האופן הקל שבו אפשר לחמוק מיצירה של סופר מן המעולים ביותר, שספריו נדירים ומתפרסמים בהפרשי זמן ניכרים. מי שבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו, אבל נראה שאינו רודף מספיק מהר".
20 שנה חלפו מאז, והכבוד טרם השיג את קנז. הסיבה לכך פרוזאית: קנז לא מאפשר להגיש את מועמדותו לפרס. כל אדם רשאי להמליץ על מועמד לפרס ישראל, אך על מנת להיכנס לרשימה שנידונה בוועדה, האדם ששמו הוגש מתבקש לחתום שהוא מעוניין בפרס ושיגיע לטקס ההענקה שלו, אם יזכה. קנז, כאמור, עומד בסירובו. "אני כבר אפילו לא מעלה את זה בפניו, כדי לשמור את נפשי", אומרת מירסקי. אלטרס מוסיף: "הוא פשוט לא חושב שאישיותו צריכה לעמוד בסוג כזה של חשיפה. מדובר בסירוב לגמרי קוהרנטי שמגיע ממקום של ענווה. לא הייתי מייחס לזה מניעים של ביקורת על המדינה או על פוסט ציונות. יהושע קנז בלי מדינת ישראל זה לא יהושע. ובל נשכח שהוא חבר מרצ (קנז הוצב במיקום סמלי ברשימת המפלגה לכנסת בשתי מערכות הבחירות האחרונות)".
"אני יודע על שופטים שישבו בוועדות הפרס וניסו לדבר על לבו כדי שיאפשר את מועמדותו", מספר חיים באר, "יהושע רק מחייך, מושך בכתפיים ואומר: 'אין לי צורך בזה. כבר זכיתי במספיק פרסים'. פרסום מעולם לא הניע אותו, ואין לו עניין לעלות לשולחן הנשיאות וללחוץ יד לכולם, בוודאי אם חלק מהאנשים שם לא לרוחו. את הדיאלוג עם הציבור הוא מקיים באמצעות תרגומיו וספריו". מירה פרלוב מספרת שפעם או פעמיים, בפורום החברתי שהתכנס בזמנו, נהגו לציין את ימי ההולדת שלהם יחד, אף שקנז מעולם לא חיבב את המנהג. אולי זאת הסיבה שגרמה לו להמריא בתחילת השבוע, שוב, לפריז. להתרחק מפסטיבל האיחולים, הברכות וכתבות המחווה בעיתון. "זה מאוד אדיב שאתם מתעניינים בי, אבל אני לא ארקוד איתכם במסיבה כי בין כה לא אהיה פה", אמר בשיחתנו הטלפונית, באותו נימוס אופייני מתובל באירוניה דקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם