האהבה מתה: למה אין יותר זוגות מיתולוגיים בטלוויזיה?
בעבר הציגה הטלוויזיה אהבה אגדית, נצחית, ללא תנאים ונגד כל הסיכויים. והיום? כשכל הכוכבים הגדולים על המסך הם אנשים בשר ודם, ככה נראית גם הרומנטיקה שלהם
"אני, רוס"
"נושא אותך, אמילי"
"נושא אותך, רייצ'ל..."
קרוב ל-15 שנה עברו מאז שידור פרק סיום העונה הרביעית של "חברים", שבו רוס גלר (דיוויד שווימר) פלט בטעות את שמה של האקסית המיתולוגית (ג'ניפר אניסטון) במהלך טקס נישואיו האומלל לאותה אנגלייה חמוצה. מעבר להיותה מצחיקה, מותחת ומביכה, הסצנה הזאת נחשבת לנקודת ציון בתולדות הסיטקום המצליח: היא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שרוס גלר ורייצ'ל גרין יהיו יחד לנצח. הרבה אחרי שהסדרה תסתיים.
באותו פנתיאון ורוד מאהבה תמצאו זוגות מיתולוגיים רבים אחרים שהגורל קשר ביניהם כבר בסיום כתיבת הפרק הראשון, כמו ברנדה ודילן מ"בוורלי הילס 90210",
אבל אהבה עזה שכזאת, זו שתמשיך לפעפע ולא משנה מה, הפכה למצרך נדיר באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. סקס, לעומת זאת, אפשר למצוא על המסך בתדירות גבוהה בהרבה, למשל ב"האנטומיה של גריי" או בסדרת הבת המתישה שלה "מרפאה פרטית", שם המתח המיני בין הדמויות מואץ מאפס למאה וצונח חזרה לאפס בתוך עשר דקות מסך. אז איך זה שנושא פופולרי כמו אהבה הפך למשני?
את הסיבות לאובדן הרומנטיקה בטלוויזיה אפשר לתלות, בין השאר, בשק החבטות הקבוע של השנים האחרונות: הריאליטי. ובצדק, במקרה הזה. תוכניות השידוכים למיניהן, ובראשן "הרווק" ו"הרווקה", לקחו על עצמן לטפל באספקט הרומנטי של החיים, והן מגיעות לקתרזיס, קרי להצעת הנישואים, אחרי קצת יותר מעשרה פרקים.
הזוג הנשוי הראשון שהגיע מהתוכנית, טריסטה וריאן, זכו לספיישל חתונה בן שלושה פרקים. בחתונה עצמה, שאותה שידרה ומימנה רשת ABC, צפו 26 מיליון אמריקאים, מה שהפך אותה לאחד מפרקי הריאליטי הנצפים בכל הזמנים. השניים קיבלו על חשיפת הרגע האינטימי בחייהם לכלל הציבור צ'ק נכבד של מיליון דולר, הרבה פחות אגב ממה שקים קרדשיאן, טייקון ריאליטי, קיבלה על שידור החתונה שלה עם כריס המפריז (חודשיים אחרי האירוע עצמו). הפעם האחרונה שסדרת דרמה שילמה למישהו סכום כסף כה רציני כדי לראות אותו אוהב שוב היתה ב"אי. אר", כשג'ורג' קלוני חזר לשתי דקות וחצי לתפקידו כדאג רוס והתאחד עם אהובתו קרול התאוויי (ג'וליאנה מרגוליס) בפרק סיום העונה השישית של הסדרה.
העובדה שבריאליטי האהבה מגיעה עם צ'ופר נוסף, האופציה לעקוב אחרי חיי הזוגות גם בכלי התקשורת, לרוב תוך שיתוף פעולה מלא מצדם (הם מחויבים לו בחוזה כמובן), היא עוד סיבה לכך שיוצרי הסדרות הדרמטיות והקומיות הפסיקו להזין את הרומן הרומנטי. סיבה אחרת היא השתנות מפת הטלוויזיה בשנים האחרונות.
מי שממשיך לשמר בקפידה את הרומן הרומנטי הנושן, את האהבה ללא תנאים וכנגד כל הסיכויים, הוא ז'אנר אופרות הסבון ההולך ונעלם. מכיוון שככל הנראה עברו איזה 20 שנה מאז זפזפתם בטעות לערוץ 2 בארבע אחר הצהריים ונתקעתם על אופרת הסבון "היפים והאמיצים", הנה עדכון קצר: על לבו של רידג' פורסטר מתקוטטות גם היום טיילור וברוק, רק עם הרבה יותר בוטוקס ועם חשש קל לאוסטיאופורוזיס.
מסוג סבוניות הפריים טיים של פעם, בסגנון "דאלאס" - שנאלצה להפוך את עונת 1986-1985 של הסדרה לחלום לאחר שלא נותרה ברירה אלא להחזיר לחיים את בובי יואינג (פטריק דאפי), רק כדי שלא יופרד מאהובתו הנצחית פמלה (ויקטוריה פרינסיפל) - ו"שושלת", שסיפקה את משולש האימים קריסטל-בלייק-אלכסיס, נותר רק נציג אחד שמשמר את האהבות הגדולות מהחיים: "אחת שיודעת". הסדרה עוסקת באנשים צעירים, טחונים בכסף, שחייהם לא יכולים להתנהל בשום דרך אחרת לבד מזו השזורה בצרות גדולות המגיעות בצרורות.
סיפור האהבה הגדול שהציגה בין צ'אק באס ובלייר וולדורף (אד ווסטוויק ולייטון מיסטר) סיפק משברים סנסציוניים כמו בגידות עם הנמסיס, חוסר אמון, תקיעת סכינים ואויבים מבית שמטרתם להרוס הכל. למותר לציין שכל אלה רק העצימו את הקשר, כמו גם את הגירוי בבלוטות הקנאה של הצופים. גם כאן, למרות התהפוכות ואף על פי שבכל פעם מחדש נדמה שלאהבה הזאת כבר אין סיכוי, בסופו של דבר, את הסדרה הזאת הם יסיימו יחד, מתים או חיים.
במדינה שבה סדרה שממשיכה לעונה שנייה נחשבת לנס רפואי, גם הזוגות הטלוויזיוניים הישראלים האהובים לאורך השנים לא זכו לחיי מדף ארוכים, אך הם בהחלט נצרבו בתודעה. כאלה היו חדווה ושלומיק מ"חדווה ושלומיק", בכיכובם של מנחם זילברמן ויעל אביב, ששודרה ב-1971 והעניקה לנו גם שיר פתיחה בלתי נשכח, אך החזיקה עונה אחת בלבד.
שנות השמונים אילצו אותנו להסתפק בדיירי ויטק 9 הפריג'ידיים מ"קרובים קרובים", אך הניינטיז פיצו כשהביאו למסך את "פלורנטין" של תומר ואיגי (אבשלום פולק ואורי בנאי), תותי וקובי (קארין אופיר וסמי הורי) וגלי וחנץ' (דנה מודן ועמי סמולרצ'יק); ואת "הפוך", שסיפקה רגעי אהבה קסומים של ענת הביצ' ית הרגישה ויששכר בעל לב הזהב (עינת ויצמן וגילי שושן).
את סיפור האהבה הגדול של העשור הקודם, לעומת זאת, סיפקה "אהבה זה כואב" עם אורן ודנה (אסי כהן ודנה מודן, שעובדת בימים אלה על סדרת זוגיות חדשה), שגם היא, אף שארכה עונה אחת, היתה ונשארה אחת הסדרות האהובות והזכירות ביותר שנוצרו בישראל.
הסדרות שמשודרות כיום שונות לחלוטין. שני שלישים מכוכבי "רמזור" המצליחה אמנם נשואים, אבל העיסוק באהבה - אם יש דבר כזה בעולם שיצרו אדיר מילר ורן שריג - מינורי. הסדרה מעדיפה להתמקד בסירוס שמעבירות הנשים את בעליהן. גם "החיים זה לא הכל", שירדה לא מזמן אחרי תשע עונות-שיא ישראלי מפוקפק - עסקה בעיקר בצדדים הפחות חיוביים של קשר ארוך שנים: ההתחשבנויות הקטנות, המשקעים, הגירושין הבלתי נמנעים. מנגד, ייאמר לזכותה, היא גם סיפקה הצצה לאהבה אחרת, בוגרת ומורכבת יותר.
זה לא שנטשנו את החיפוש אחר האהבה הטהורה. "אולי הפעם", שהחזיקה שתי עונות, עסקה בחיפוש אחרי אהבה בעידן האנוכי, וכך גם "סרוגים" המצוינת, שמטפלת ברווקות במגזר הדתי. האחרונות גם מדגימות את השינוי שעוברת הטלוויזיה הישראלית, בדומה לזו האמריקאית.
בשנים האחרונות נוצרו כאן כמה מהסדרות הטובות ביותר ששודרו בישראל: "בטיפול" של חגי לוי, "חטופים" של גידי רף, "בלו נטלי" של אבנר ברנהיימר וגיא סידיס, "תמרות עשן" של עודד דוידוף ונח סטולמן - בכולן האהבה והיחסים שזורים בתוך הדרמה, אך לא היו הנושא המרכזי בה. במקום זה מטפלים באנשים, ברצונות שלהם, בקונפליקטים הפנימיים וגם בשדים. האהבה מככבת לכל היותר כעלילת משנה.
ובדומה לארה"ב, גם כאן קיבלנו את הרגעים הרומנטיים והדרמטיים בדרכים אחרות: תחילה בטלנובלות ששטפו את המסכים בעשור הקודם עם זוגות כמו נינט וזוהר (נינט טייב ורן דנקר) ב"השיר שלנו" ותום וסיגי )עפר שכטר ומיכל גבריאלוב( ב"האלופה" ; ובשנים האחרונות עם זוגות דרמטיים בהרבה כמו סער ואיילה, עמיר וסיון ועתי וליהיא מ"האח הגדול" - כולם נפרדו זמן קצר לאחר שידור התוכנית, אבל גם היום, למרות הזמן שעבר, תמצאו טוקבקים סוערים שקוראים להם לחזור להיות יחד.
באופן אירוני, דווקא זוג הריאליטי היחיד ששרד, גיא גיאור ודפנה דה גרוט מ"הרווק", לא זוכים לבאזז דומה, אולי מפני שמערכת היחסים האמיתית והרצינית שלהם לא ייצרה דרמה זולה, סנסציונית, טראשית. במילים אחרות, היא לא ממש טלוויזיונית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם