רוקנ'חול: על האלבומים החדשים של סנואו פטרול והמכביז
עם עלייתו של הטראש בדמות ג'סי ג'יי ודיוויד גואטה, הרוק הבריטי בצרות. האלבומים החדשים של סנואו פטרול והמכביז לא יוציאו אותו מהבוץ, אבל יקלו את ההשתכשכות בו
תמהיל מדויק של ארט רוק ופופ חולמני. מכביז צילום: יח''צ
זה לא זמן טוב להיות להקת רוק בריטית. בין 40 הלהיטים הגדולים בבריטניה נכון לשבוע זה במצעד של רדיו 1, הדבר הקרוב ביותר שתמצאו לשיר רוק הוא "פרדייס" של קולדפליי, וגם זאת רק אחרי מתיחה משמעותית של המונחים "קרוב" ו"רוק". רק לפני כמה שנים נדמה היה שעבור כל חבורת צעירים המצוידת בשיער מדובלל ובארבעה אקורדים, המרחק מהמרתף של ההורים לבמות הפסטיבלים הגדולים קצר באופן מגוחך.
טרנד "שובו של הרוק" מתחילת שנות האלפיים פתח מחדש גם את המיינסטרים הבריטי למוזיקה אלטרנטיבית, או לפחות לכזו שעושה שימוש בגיטרה-באס-תופים. אלא שאז חוקי ההיצע והמיאוס עשו את שלהם, והילדים הבריטים עברו בסופו של דבר למועדון הטראשי של ג'סי ג'יי ודיוויד גואטה. האינדי הבריטי אולי עדיין שוקק במוזיקה מעניינת, אבל לפחות מבחינה מסחרית החגיגה נגמרה.
השאלה היא מה יכול לעשות הרוקר הבריטי כדי לתפוס שוב איזו חלקה קטנה של רלוונטיות? הצעד הנפוץ ביותר הוא זה שנקטו סנואו פטרול: אם אתה לא יכול לנצח אותם, תוסיף לשירים שלך קצת סינתסייזר. סנואו פטרול הם אולי הלהקה המצליחה ביותר שאף אחד לא ממש מכיר. כבר יותר מעשור שהחבורה האירית הזאת משמשת כר פורה להמנוני רגש מהסוג שממלא אצטדיונים, מוכר אלבומי פלטינה ומלווה פרקים של "האנטומיה של גריי".
פה ושם זה עובד. סנואו פטרול - Called Out in the Dark:
ולמרות זאת, מעטים יוכלו לזהות בביטחון את הסולן גארי לייטבודי או אפילו לנקוב בשמו. לייטבודי ולהקתו הם אולי לא להקת הרוק הסקסית ביותר בסביבה, אבל לפחות הם להקה אמינה, כל אחד מארבעת אלבומיהם האחרונים כלל כמה שירים סוחפים שסחטו את בלוטות הרגש ביעילות מרשימה. "Fallen Empires", החדש שלהם, משתעשע קלות, בעיקר בחצי הראשון שלו, בשילוב של תכנותי תופים וקלידים בפלטת הצבעים הרגילה של הלהקה, אך מאחר שדבר לא השתנה בסגנון הכתיבה שלהם, התוצאה נשמעת לרוב כמו קטע מאש-אפ לא מאוד מהודק.
פה ושם זה עובד, כמו בשיר הנושא המוצלח, אבל לרוב נדמה שעיבודי גיטרה סטנדרטיים היו משרתים את השירים טוב יותר. לפעמים התפתחות זה אוברייטד.
המכביז, עוד להקה שנמכרה במעגלים מסוימים כבשורה הבאה הרבה לפני שהיתה בפיה בשורה כלשהי, התמודדה עם גוויעתו של הפוסט פאנק בשיטה פופולרית לא פחות: עלייה במשקל. כמו להקות נוספות מהמחזור שלהן, המכביז הפסיקו לכתוב שירים קטנים על בני 20 מתוסכלים וחסרי כיוון והתחילו לשחרר הצהרות גדולות בעזרת הפקה מבית הספר של בריאן אינו.
בלי טיפה של זעם. המכביז - Pelican:
לא כל להקה מצליחה לשרוד את תהליך הגבהת הכוונות, אבל במקרה של המכביז נדמה שזה המקום שבו הם היו צריכים להיות מלכתחילה. "Given to the Wild" הוא אלבומם השלישי, והראשון שבו הם נשמעים לגמרי בבית. זהו אוסף מוצלח של שירי רוק שמאזנים צליל רחב ואפי עם גישה צנועה. גם ברגעים הרועשים שלו, בשירים כמו "Pelican" או "Feel to Follow", אין טיפה של זעם, רק תחושה עמומה של חרטה. הקול הנוגע של אורלנדו ויקס, שמזכיר לרגעים את וין באטלר מארקייד פייר וברגעים אחרים את כריס מרטין מקולדפליי, הוא כלי שקשה לעמוד בפניו.
למרות זאת, ולא משנה עד כמה יתעקשו המבקרים הבריטים, המכביז אינם בשורה מוזיקלית מסעירה. הטריטוריה שלהם מלאה בטביעות הרגליים של כל אלה שהיו שם קודם, והם עדיין לא כתבו את השיר האחד שיתעלה מעל לצלילים המוכרים וייגע בנצח. מה שיש להם בינתיים הוא תמהיל מדויק של ארט רוק ופופ חולמני באלבום הטוב ביותר שלהם עד כה.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם