לבן על לבן: על גל סרטי התעודה התרבותיים
בשנה הקרובה צפוי גל סרטי תעודה על נפילי התרבות המקומית. סגירת חוב היסטורי או ניסיון אחרון של המיעוט הליברלי לתעד את עצמו, רגע לפני שהוא נעלם?
בתגובה ניסה קדר למכור את המיזם בצורת סרטים בודדים, בתקווה שכך ירתיע פחות את גופי השידור. הסרט הראשון שהופק היה "לאה גולדברג בחמישה בתים": ביוגרפיה מסוגננת הכוללת קטעי אנימציה וגרסאות של קרולינה לשיריה של המשוררת המנוחה. הסרט הוקרן בערוצים 2 ו-10, זכה לתשבחות ואפשר לקידר לעבוד על הפרויקט הבא - סרט על יונה וולך. אלא שכעת הוא כבר לא לבד; בימים אלה נמצאים בשלבי הפקה לא פחות משלושה סרטים על חייה של המשוררת האקסצנטרית: סרטו של קדר; סרט של חגי לוי במסגרת הסדרה "המקוללים", שתכלול גם סרטים על משה קרוי, אביבה אורי ופנחס שדה; וסרט עלילתי על וולך בבימויו של ניר ברגמן. אם כן, טרנד.
יהיה מוגזם לטעון שמאז שורת הסירובים שחטף קדר על פרויקט לאה גולדברג המציאות התרבותית השתנתה מקצה לקצה, אבל היא לחלוטין התמסרה לטרנד. מלבד שלושת הפרויקטים על וולך, בשנה הקרובה צפויים להופיע עוד לא מעט סרטם על גיבורי תרבות מנוחים. רשימה חלקית: סרט תיעודי על דן בן אמוץ של הבמאי והמפיק לוי זיני; סרט תיעודי על נתן אלתרמן בבימוי נכדו נתן סלור; דוקו על חייו של יעקב שבתאי בבימוי בתו נועה שבתאי; סרט תיעודי על המשורר והמחזאי נפתלי יבין בבימוי אייל דץ ונועם ורדי; סרט על חייה של השחקנית טליה שפירא בבימוי בנה יוני בן טובים; ומיני סדרה על אסי דיין, היחיד ברשימה שעדיין בין החיים.
בנוסף לכך צפויה לעלות השנה עונה שלישית של הסדרה "גיבורי תרבות" בערוץ 8 בבימויה של ענת זלצר, שמציגה סרטים על גיבורים חיים (בעונות קודמות נכללו
"יש פה אתגר לא קטן", אומר קדר לגבי המגמה, "כי לא מדובר בגיבורים שמעולם לא זכו ליחס, אלא בכאלה שהוצגו בעבר, אבל באופנים שחנקו אותם. ביאליק, למשל, היה אדם מלא תשוקה וכריזמה, אבל התיעוד הממסדי שלו הפך אותו למאובן, עם הכללתו בתוכני משרד החינוך והצבא ועשרות הרחובות שנקראו על שמו. זה אתגר גדול להעביר באופן ויזואלי סיפור חיים של אדם שמילים היו עולמו ולא תמונות, ועדיין לייצר סרט קצבי שידבר גם לצעירים ולא רק יספק מידע".
"לזכור ולשכוח", סרטו של זיני על חייו של הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ, נמצא כעת בשלבי עריכה סופיים וישודר השנה בערוץ 8 של הוט. זיני רואה שליחות בפרויקט ומנמק אותה כך: "בן אמוץ הוא אייקון ישראלי, וסרט עליו מאפשר מסע בארבעה עשורים של ישראליות, עד שאותה ישראליות שבן אמוץ ייצג השליכה אותו לפח האשפה של ההיסטוריה בשנות התשעים. למעשה בן אמוץ נשכח כי ישראל של ערוץ 2 ומגמת ההפרטה הרגו אותו, בתור מייצגו של השבט הלבן, ועל חורבותיו נבנה הישראלי החדש".
בשנת 1992 פרסם אמנון דנקנר ביוגרפיה על בן אמוץ, שהציגה אותו באור שערורייתי וטענה שהיה לו חלק בפרשה של גילויי עריות ופדופיליה. זיני טוען שהביוגרפיה ההיא תרמה רבות לסילוקו של בן אמוץ מהקאנון.
אז הסרט שלך הוא למעשה תיקון, קונטרה לדמותו של בן אמוץ כפי שהיא מצטיירת בספרו של דנקנר?
"לאו דווקא, ואגב מי שקרא את ספרו של דנקנר לעומק יודע שהוא צייר את בן אמוץ כדמות הרבה יותר מורכבת, אבל השיווק ויחסי הציבור של הספר התמקדו ברב-שגליות שלו. אמנם גדלתי עם בן אמוץ, אבל מטרתי אינה להגן על שמו הטוב. הוא מסקרן אותי בגלל היותו סמל למה שהיינו לעומת מה שאנחנו היום. אני בהחלט מתגעגע לתרבות של פעם, כשקומיקאי כתב את החומרים שלו בעצמו ולא חיכה שיכתבו לו פאנצ'ים; אני מתגעגע לימים שאנשים החליפו דעות רבות-רבדים ולא הסתפקו בטוקבקים, ולכן אני מברך על המגמה של עוד ועוד סרטים שעוסקים בגיבורים מהתקופה שהתרבות היתה תרבות".
בניגוד לזיני, המוטיבציה של נועה שבתאי היא פרטית, לא תרבותית. שבתאי היא בתם של יעקב שבתאי ודליה גוטמן, מפיקה בקול ישראל שניהלה עם הסופר רומן ידוע בן עשור בזמן שהיה נשוי. היא מעולם לא הכירה את אביה, שנפטר כשהיתה בת שמונה חודשים, והמניע שלה בעשיית הסרט הוא הרצון להעמיק את היכרותה עם דמותו. התוצאה, אם כן, צפויה לתאר את חייו של האיש, אבל בנימה אישית. שבתאי, בת 30, עבדה במשך שנים כתחקירנית בטלוויזיה ומעולם לא ביימה. חוסר ניסיונה לא מנע מהמפיק אריק ברנשטיין לתת חסות לפרויקט, וסרטה צפוי להיות מוקרן השנה בערוץ 8.
בדומה לשבתאי גם דץ, עיתונאי ב"טיים אאוט תל אביב", הוא במאי חסר ניסיון לחלוטין. "זה לא שרציתי כל חיי לעשות סרט ורק חיפשתי נושא", הוא מספר, "רציתי לספר את סיפורו של הסופר נפתלי יבין, שאפשר לומר שאני נמנה עם כת מעריציו".
יבין הוא דמות נשכחת ביקום הספרות הישראלית: הוא הוציא ספר בודד, "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת", ומת בבדידות גדולה בגיל 36. "הוא היה דמות מרתקת, גם ככותב וגם בסגנון חייו, אדם שחווה זרות עמוקה גם בישראל וגם בלונדון", מנמק דץ את משיכתו אליו, "ואני חושב שבתרבות האינסטנט של היום פשוט אין מקום ליוצרים משמעותיים כמו יבין".
אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים שעובד בימים אלה בעצמו על סרט על אודות ישעיהו ליבוביץ', מזהה פנים סותרות במוטיבציה ליצירת הסרטים על גיבורי התרבות המנוחים. "מצד אחד אנשים כמו זיני וקדר מבכים את אובדן השבט הלבן", הוא אומר, "ובאמת דמויות כמו בן אמוץ ויונה וולך יותר מראויות לסרט. מצד שני ייתכן מאוד שבראי ההיסטוריה יגידו שהמיעוט הליברלי על הטיטאניק עסק בשעות האחרונות שלפני הטביעה בתיעוד עצמו ועברו במקום בניסיונות הצלה של האונייה".
אייל אופנהיים, מנהל ערוץ 8, הוא במידה רבה האחראי לטרנד: מרבית הפרויקטים נתמכים על ידי הערוץ וישודרו בו. אופנהיים משוכנע ש"הקלישאה שבלי עבר אין עתיד היא פשוט נכונה. הוואקום שמדברים עליו היום בתרבות הישראלית צריך להתמלא בין השאר על ידי טיפוח מורשת, כי הרי שום זרם תרבותי או אמנותי לא מתקיים בלי להכיר את העבר שעליו הוא נשען. ברי סחרוף, למשל, לא פעל בוואקום אלא הושפע מאריק איינשטיין, הקליק ואחרים. ערוץ 8 נכנס לנישה של תיעוד ושימור ההיסטוריה של התרבות הישראלית, כי אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה".
אתה רומז שזה התפקיד של ערוץ 1, שמועל בו?
"אני אומר שיש פה ואקום שערורייתי ומישהו צריך למלא אותו, ואתה תבין מה שתרצה להבין".
מה תגיד למי שיטען שאתם מעדיפים להתרפק על העבר במקום לעסוק בתרבות העכשווית?
"תרבות היא עולם רב-שכבתי, ואתה חייב להכיר את השכבות הקודמות בשביל להבין את ההווה. שום פרויקט מכל הפרויקטים האלה אינו נוסטלגי ומתגעגע, אני שונא את המילים האלה. לא יהיו צ'יזבטים בסרטים, בקטע של 'ספר לי מה היה אז', וזהו. מה שחשוב זה להשתמש בנוסטלגיה, בעבר, כדי לייצר אמירה שרלוונטית להיום, וסדרה כמו 'הקיבוץ' (ארבעה פרקים על תולדות הקיבוץ וקריסתו שהפיק ערוץ 8) ממחישה את זה: יש שם נוסטלגיה, אבל נעשה שימוש בחומרים הנוסטלגיים כדי לייצר אמירה שהיא רלוונטית לימינו. אגב, הרבה יותר מרוב החומרים שנעשים היום. שום ביוגרפיה מהביוגרפיות שמופקות אצלנו לא תייפה את המציאות; הסרט על דן בן אמוץ, למשל, יפרק אותו לא פחות מהספר של דנקנר. שמע, להבדיל אלפי הבדלות וכו', יסודות התרבות שלנו הם כמו השואה. חייבים לתעד ולשמר את זה כדי שהזיכרון לא ייעלם בדורות הבאים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם