קורות חיים: תחנות התרבות של אריק סיני
מתיאטרון היידיש דרך צ'רלי צ'פלין ועד פרינס ו"מעושרות" - מהן אבני הדרך שעיצבו את אריק סיני? מדור שבועי חדש
בגן: "כשהייתי ילד, ההורים שלי אהבו מאוד את תיאטרון היידיש, בייחוד את הצמד דז'יגאן ושומאכר, וגם לקחו אותי די הרבה להצגות. האמת היא שנהניתי שם, צחקתי מזה מאוד. לא הבנתי כל מילה, אבל חלק כן הבנתי כי בבית הם דיברו ביניהם יידיש. בכלל, גדלתי בבית מאוד גלותי בקריית ביאליק: אמא שלי היתה עקרת בית, אבא שלי היה מנהל בכיר בחברת החשמל, ואפשר להגיד שאני לימדתי אותם לדבר עברית. יצירה, אמנות ושירה ממש לא היו שם. במשפחות של אז היה חשוב רק שתהיה בפלוס בסוף החודש".
ביסודי: "אני זוכר שאספתי כל מיני שירים שיצאו אז. כל הילדים בכיתה היו יוצאים בהפסקות לשחק ג'ולים, קפיצה לרוחק וכל מיני כאלה, ואני ישבתי בכיתה וקראתי ספר שירים. אהבתי מאוד את השיר 'מיכל שלי' של הצמד דו-רון".
בתיכון: "כשהגיעו הטייפים הראשונים התחלתי להקליט שירים מהרדיו. הרגעים האלה, שבהם הייתי יושב בבית ומקליט שירים, היו הרגעים שהכי השפיעו עליי בחיים. בהמשך הצטרפתי לכל מיני להקות קטנות שפעלו בקריות ובחיפה בשנים ההן".
בצבא: "הייתי בטוח שייקחו אותי ללהקה צבאית, אבל הפרופיל שלי היה קרבי, ולכן שירתי בסיירת אגוז, בגולני. רק ברבע האחרון של השירות שלי התחליתי כדי לצאת משם ולהצטרף ללהקה צבאית, ובסוף זה עבד. הביטלס, כמובן, היו המלכים שלי. ישבתי שעות בחדר ושמעתי את האלבום 'הארד דייז נייט'
בזמן הנשיקה הראשונה: "כל הנשיקות הראשונות שלי היו על רקע שירים של אלביס ושל קליף ריצ'רד. הם היו סוג של מתחרים, אבל אני אהבתי יותר את אלביס. גם את השדואוז מאוד אהבתי באותה תקופה, קצת אחרי הצבא. האנק מרווין, הגיטריסט המוביל של השדואוז, היה אז, בעיניי, סמל לגיטריסט טוב. הנגינה שלו ליוותה את הסיפורים הרומנטיים הראשונים שלי".
בשנים הראשונות בתל אביב: "יום אחד ירדתי לטייל עם הכלבה שהיתה לי אז, בוני, ופתאום ראיתי את שלמה ארצי רוכב על וספה. ניגשתי אליו ואמרתי לו 'שלמה, אולי תכתוב לי שיר?'. הוא היה בתקופה לא כל כך טובה בקריירה שלו, אז הוא שאל אותי 'למה אני?', ו'תגיד, למה אתה מתחיל לעשות מוזיקה רק עכשיו, בגיל 28?'. בסופו של דבר הוא כתב לי את 'שיר פרידה'. באותה תקופה כולם שמעו את לד זפלין וכל אלה, אבל אני תמיד הייתי מחובר יותר לרומנטיקה, אפילו רומנטיקה קיטשית. סלואים של פול אנקה, למשל. לדיסקו, לעומת זאת, לא הייתי מחובר אף פעם. באותו זמן הייתי נשוי לשושי (אשתו השנייה ז"ל) ואחד הסרטים הראשונים שהלכתי איתה אליהם בתל אביב היה 'כוכב נולד', בכיכובם של ברברה סטרייסנד וקריס קריסטופרסון".
בתקופת האלבום המצליח "צל כבד": "שמעתי קאנטרי באותו זמן, הרבה קאנטרי. היו לי די הרבה תקליטים של ג'וני קאש, הייתי שרוף עליו, וגם של קריס קריסטופרסון. בכלל, תמיד הייתי מגיע לחנות תקליטים, מתחבר שם לאחד המוכרים וככה מגיע לכל הדברים המעניינים".
בארה"ב: "הייתי אז במצב רוח לא ממש טוב ולא בדיוק הייתי בקטע של מוזיקה, אבל הלכתי להופעות, פה ושם. ראיתי שם, לדוגמה, את פרינס ואת פינק פלויד, שהפכו אז לאלילים בשבילי".
בשנים האחרונות: "אני שומע הרבה מוזיקה בעברית, מאוד אוהב את מה שקורה פה, ארקדי דוכין, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, עלמה זהר - כולם נהדרים. אני גם מאוד אוהב את 'דה ווייס', הרבה יותר מאשר את 'כוכב נולד'. זה ממש מדליק. 'מעושרות' אני גם רואה, בגלל טלי (סיני-ריקליס, אשתו לשעבר) וגם בגלל שהבנות שלי רואות את זה. אבל אני חייב להגיד שמאוד הפריע לי שם משהו: בחתונה שלי עם יפעת, שהיתה ב'היכל התהילה', נכנסתי לחופה לרקע 'האחת שלי' של ישי לוי, אבל ב'מעושרות', כשראו את טלי צופה בקטע הזה בסלון, רואים אותי עולה לחופה ושומעים את 'בסוף מעגל'. שמע, זה פשוט לשקר לצופים. מה גם ש'בסוף מעגל' זה בכלל לא שיר שהקדשתי לטלי. אמנם היא החליטה שהוא שלה לנצח ועשתה מזה עניין ב'מעושרות', אבל זה שיר שהוצאתי לקהל, לא לה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם