הברבור: אדל היא אשת השנה בתרבות
אף אחד לא היה יכול לצפות את זה, אבל המוזיקה של אדל עוררה השנה במיליוני אנשים בעולם רגשות כה עזים עד שלא נותרה להם ברירה אלא לקנות אותה. כמו פעם, מזמן
למרות כל הממשקים, הבלוגים, הטורנטים והאפשרויות החינמיות הגלומות במרחב הווירטואלי בחרו 13 מיליון איש ברחבי העולם לרכוש השנה את האלבום השני, "21" שמו, שהוציאה הזמרת הבריטית אדל. השירים ששמעו ברדיו עוררו בהם רגשות כה עזים עד שלא נותרה להם ברירה אלא לשוב לחייהם הקודמים, לשכוח באחת את התפיסות החדשות לגבי בעלות וקניין ולשלם בכסף מלא כדי שהאלבום יהיה שייך להם. קשה לחשב במדויק, אבל לא יהיה זה מוגזם לקבוע שבאופן יחסי משתווים 13 מיליון העותקים של אדל ל-42 מיליון העותקים של "מותחן", אלבומו של מייקל ג'קסון הנחשב לנמכר ביותר בהיסטוריה.
פופ נוסחתי, קול חד פעמי. אדל
רויטרס
אף אחד לא יכול היה לצפות את זה. כל מי שיאמר לכם אחרת מבלף. לא חברת התקליטים, לא המעריצים, לא כותבי השירים, לא המפיקים המוזיקליים, לא מעצב העטיפה, לא במאי הקליפים, לא נגני האולפן ואפילו לא אדל עצמה. בטח שלא המבקרים, ואני בהם, שטענו ש"21" הוא אלבום ממוסחר, מלוטש יתר על המידה, שמבקש להחניף לאוזן חובבת הבינוניות של הקהל האמריקאי ומוציא את אדל ממרחב המחיה הטבעי שלה. היו טרוניות על הפקה נפוחה משימוש מופרז במיתרים מלודרמטיים, בבלדות סוחטות רגשות ובביצועים קוליים מלאכותיים שעלולים לפגום ברמת האמינות של הכישרון מצפון לונדון, בת לאם מסז'יסטית גרושה. בדיוק לשם כך המציאו את הביטוי "פחחחח".
אף אחד לא יכול היה לתאר שהג'ינג'ית השמנמונת בעלת
הקול החד-פעמי שמגלם בתוכו כל כך הרבה אמוציות תתנחל בלבם של מיליונים, אבל זה בדיוק מה שקרה. לצד הפופ הנוסחתי עם הצליל המסונתז וההפקה הזולה מפס הייצור השבדי, נשמעה השנה המוזיקה של אדל כמו נטע זר בצמרות המצעדים; אלגנטית, על-זמנית, קלאסית. פופ שלא מעליב את מי שמאזין לו.
מפיקי-העל ריק רובין, האיש שהנדס את ביסטי בויז, שהמציא מחדש את ג'וני קאש ושהפך את רד הוט צ'ילי פפרס ללהקת אצטדיונים, ופול אפוורת' שניסח את גבולות הגזרה של הפופ הבריטי בעשור האחרון, הרחיקו את אדל מכל שטיק אופנתי. התופים הרועמים, מלאי הריוורב, הדהדו את קיר הסאונד של פיל ספקטור; נגיעות הפסנתר העדינות, האינטימיות, הזכירו את קרול קינג; והמיתרים הגיעו בכלל מממפיס.
לא מתיימרת להיות מה שאינה. אדל יח''צ
אולי כאן טמון סוד קסמה של אדל, שחרף גילה הצעיר מקרינה בגרות וניסיון חיים שמדבר למיליוני נשים ומעניקה להן העצמה ונחמה גם יחד. שיריה מכוננים אותה כדמות עצמאית וחזקה, בודדה ופגיעה, אלאניס מוריסט, ג'וני מיטשל ודאסטי ספרינגפילד שארוזות יחדיו בגוף של נערה שאכלה יותר מדי פיש אנד צ'יפס וחיכתה שאמה תשחרר את לקוחה האחרון ממיטת העיסוי כדי שתתפנה אליה קצת.
אדל אולי מזכירה משתתפת בתחרות כישרונות מבית היוצר של סיימון קאוול, אולם התנהגותה הנונשלנטית מבהירה שקורצה מחומרים אנטי מאנייריסטיים. בכל מפגש שלה עם התקשורת היא מצטיירת כבחורה הכי כיפית. יש לה הומור וולגרי בריטי בסגנון בני היל וצחוק מתפרץ שכובש ומדביק את כל מי שנמצא סביבה. כשהתארחה בתוכנית הלילה של ג'ונתן רוס היא סיפרה על אישה בת 60 שהשתינה על עצמה במהלך הופעה שלה בלאס וגאס והתפוצצה מצחוק, מה שגרם לקהל כולו להשתנק גם כן. אצל דיוויד לטרמן, בצד השני של האוקיינוס, היא לא דיברה, רק שרה את "רולינג אין דה דיפ" כשמאחוריה שתי זמרות שחורות שיכולות רק להתקנא במרגניות שמפיק גרונה. אם בהופעות של כוכבניות פופ לבנבנות נדמה שזמרות הליווי השחורות היו צריכות לעמוד בקדמת הבמה במקומן, אצל אדל המקרה הפוך. כשלטרמן רץ לבמה בהתפעלות ושאג "וואו, זה היה פשוט פנטסטי, תחזרי מתי שרק בא לך", היא הנהנה בצניעות וחייכה.
במאה הנוכחית, שלמדה מבהייה באינספור תוכניות מציאות איך להבחין בזיופים אנושיים, מתקבלת אדל כגיבורה משום שהיא מגלמת את הערך המחוספס באמת; לא מתיימרת להיות מה שאינה, לא יודעת להיות דבר מלבד עצמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם