מכסה לכל סיר: אלבומי השנה של 2011

שירי מחאה, שירי פרידה ושירי זיונים. ג'אז עתידני, אלקטרוניקה ניסיונית וסתם רוקנ'רול. אמנים מבטיחים ואמנים מקיימים, אנונימיים ומוכרים. באלבומי השנה 2011 יש משהו לכל אחד

מערכת ז'ורנל | 21/12/2011 15:00

באיזו עזות מצח מרשה לעצמה אמנית, אחרי שבעה אלבומים ו-20 שנות קריירה, להוציא את היצירה המשמעותית והשלמה ביותר שלה? לפולי ג'ין הארווי הפתרונים. "לט אינגלנד שייק", שבדרך לפרס המרקיורי הביס דרדקים שלא ילמדו מה שהיא כבר שכחה, הוא אלבום הומוגני ועגול שבו מלודיות עוברות בין השירים כמו לייט-מוטיב, מתפתחות עצמאית בעזרת דגימות תרועות מלחמה, שירי עם ופזמוני בלוז, וחוזרות לתצורתן המקורית רק כדי להשתלט על הקורבן הבא. המעשיות הקצרות של הארווי על אנגליה חסרת צדק, מיליטריסטית ונוטפת דם יצאו בדיוק כשהעם המצרי התעורר, קיבלו משמעות נוספת בקיץ בעקבות המהומות בלונדון ומאוחר יותר נשאו תוקף גלובלי לנוכח גל המחאות שהתעורר בכל העולם. עם כאלה תמות, מצחיק שהיה מישהו שחשב שהיא תסכים לבוא לישראל. (ניב הדס)

בשלב זה כבר קשה למצוא את ג'יימס בלייק תחת ערמת הכתרים שהונחו על ראשו. הוא ההבטחה הבריטית הגדולה. המפיק שתיווך את הבאסים העמוקים של הדאבסטפ לקהל הרחב. האלכימאי שרקח חומר חדש מאלקטרוניקה מינימליסטית, הרמוניות גוספל ובלדות פסנתר שבורות לב. מתחת לכל התארים המוצדקים יותר או פחות האלה מתחבא אלבום בכורה קריר ושברירי שראוי לתשומת לב מהזן הטהור יותר. 38 דקות של שירה אינטימית אשר מגיחה ונעלמת חליפות מתוך מבנים מוזיקליים מורכבים ומדויקים מאוד. האלבום הזה אולי אינו דוגמה מייצגת לדאבסטפ או משמש כחלון הצצה לעתיד של הפופ, אבל חוויית ההאזנה לפסלי הקרח הנמסים האלה היא מהמרגשות שניתנו השנה, והיא תישאר כאן הרבה אחרי שרכבת ההייפ תמשיך לתחנות הבאות. (אמרי מרמור)

>> ג'יימס בלייק בישראל - הפרטים
 

כשחושבים על ז'אנרים מוזיקליים צעירים ובועטים, ג'אז הוא לא המילה הראשונה שעולה בראש. סטיבן "ת'אנדרקט" ברונר, נגן הבאס הווירטואוז שמשרת מצד אחד את דיוות הסול אריקה באדו ומצד שני את אגדות ההארדקור-פאנק סויאיסיידל טנדנסיז, החליט שאלבום הבכורה שלו יהיה אלבום ג'אז לכל דבר. טוב, כמעט. בהפקתו של אלכימאי הביטים פליינג לוטוס יצר ברונר אלבום ג'אז מודרני שמשלב אלקטרוניקה מלוכלכת, פיוז'ן אייטיזי, היפ-הופ ואפילו דיסקו. קחו רגע, עדיף ביום שמשי, האזינו ל"דיילייט", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ותבינו איך ג'אז אמור להישמע ב-2011. (מיכאל כהן)

אחרי אלבום ראשון שכיכב בסיכומי 2008, דילגו השנה פליט פוקסס מעל מכשול האלבום השני עם יצירה שמסמנת יציאה מגבולות הגטו הנוסטלגי תוך שימור החום והישירות שייחדו אותם מלכתחילה. הלהקה ששעתקה באופן מושלם את אסתטיקת הפולק של שנות השבעים, מההרמוניות הקוליות ועד לדימויי הפסטורליה, החלה להתבונן עמוק יותר פנימה וכך הפכה ליותר מעוד חבורה של משחזרים מקצועיים. רובין פקנולד מתעמת עם ההבנה שעבר את הגיל שבו החלו הוריו להביא ילדים לעולם, חולם על חיים פשוטים של עבודת אדמה ומלא געגועים לימים תמימים יותר. כל הספקות והפחדים שלו מתנקזים אל אלבום שהולך על החבל הדק המתוח בין הבכורה הפנטסטית למציאות שבאה שלאחריה. (אמרי מרמור) 

מאלבום הסולו השלישי של סולן וגיטריסט סוניק יות' אפשר ליהנות גם בלי מחוייבות. הוא לוקח את העקמומיות המובנית של להקת האם, מנקה אותה מהרעש ונוטע אותה בשדה אקוסטי, מוקף בסיטאר, נבל, צ'לו וקלידים מרחפים שמעניקים תחושה אוורירית לשירים שקטים ונוגים כמו "בנדיקשן" ו"אילומיניין", בלדות שבתחתיתן נעוצים מסמרים. אבל אם מקשיבים ל"מחשבות הרוסות" מתוך ידיעה על הפרידה של מור מזוגתו ב-27 השנים האחרונות ושותפתו לסוניק יות', קים גורדון, מתקבל אלבום אינטימי ודואב שכל כולו התערטלות נפשית. "לבבות נשברים בכל יום", שר מור ב"ספייס", "האהבה האלמותית שלך היתה כאן ואיננה". קשה שלא להיזכר ב"סיצ'יינג'", אלבום המופת של מי שהפיק את "מחשבות הרוסות", בק . (ניב הדס)

הקול החייתי של מריל גרבוס הוא קולה של אישה שהפסיקה להתעניין במה ששאר העולם חושב. האלבום השני שהוציאה בשם טון-יארדס מצא את גרבוס יצירתית ושלוחת רסן מאי פעם. זה אלבום האולפן הגדול הראשון שלה, וגרבוס לא פספסה שום הזדמנות לתת לאמצעי ההבעה החדשים להדביק את השאיפות שלה. אינספור הברקות מבצבצות בזמן שגרבוס מקפיצה יחד פאנק, ג'אז חופשי, אלקטרוניקה ופופ אפריקאי. "הוקיל" הוא אלבום פרוע ומבריק של יוצרת מקורית לחלוטין ואולי חשוב מזה, חסרת פחד. במרס הקרוב היא אמורה להביא את אוסף הסוכריות הקופצות המוזיקלי הזה לבמת הבארבי בתל אביב, ועל כן נקנח בתפילה קצרה לאלוהי הנורמליות: יהי רצון מלפניך שלא תבטל הופעותיך. (אמרי מרמור)
 

על פי החוכמה המקובלת, בכל אלבום כפול טוב מתחבא אלבום אחד מצוין. נראה שאנתוני גונזלס לא ממש מתעניין בדעות רווחות, כי באלבום האחרון והכפול שלו אין טיפת שומן מיותרת. "Hurry Up, We're Dreaming" מכיל כל מה שממכר במוזיקה של M83, רק יותר. יותר אפי, יותר אווירתי, יותר סוחף, ובו בזמן גם הרבה יותר פופי ומהודק. אלבום שנשמע כמו שמבוגרים אוהבים לדמיין את ימי הנעורים שלהם, מלא בסינתים עצומים, גיטרות אייטיז ותופים מהדהדים. בלבה של סופת הרגש הזאת גונזלס נשמע כמו שלא נשמע מעולם - הוא שר בדחיפות, בקריאות הנלהבות של אלה שחופשיים באמת. כמו ילד על אופניים הוא מאיץ בירידות, מחזיק את העיניים פעורות מול הרוח. (אמרי מרמור)
 

אחד האלבומים החשובים של השנה בהיפ-הופ הוא בכלל לא אלבום רשמי אלא מיקסטייפ. על הנייר מיקסטייפ הוא אסופת שירים ספוראדיים שניתנת להורדה בחינם ומיועדת ליצור זמזום לקראת יציאת אלבום בכורה. במקרה של קנדריק לאמאר, הראפר העולה מלוס אנג'לס והתגלית החדשה של ד"ר דרה, מדובר באלבום של ממש, עם קונספט מגובש, סאונד ייחודי ובעיקר רעב עצום של מוזיקאי שיודע לנצל את הרגע השברירי שבו כולם מסתכלים רק עליו. ההפקה העשירה והשאפתנית משמשת רקע מושלם לשטף החרוזים והרעיונות המהיר של לאמאר, שמוכיח שגם ב-2011 אפשר להיות ראפר מצליח ועמוק. (מיכאל כהן)

ככה נשמע האפטר פארטי בטווין פיקס. אלבום הבכורה החינמי של הפרויקט הקנדי האנונימי מתפקע משירי אר אנ' בי סליזיים על מסיבות, זיונים, שורות בשירותים ובחורות שלא יודעות שובע, עטופים באווירה נרקוטית אפלה ומטרידה, כמו אחרי לילה של יותר מדי מיותר מדי. שורה מייצגת: "למרות שאת לא יודעת, בובה, תסמכי עליי, את רוצה להיות מסטולה בשביל זה, תורידי את הבגדים, את רוצה להוריד אותם". הדגימות המחוספסות של סוזי והבאנשיז וצמד הפופ החלומי ביץ' האוס, בניגוד לצלילים המשויפים והמתוקים שמאפיינים אר אנ' בי, תורמים לתחושות הניכור, המלנכוליה והמופנמות שמרחפות מעל ל"בית הבלונים". לאר קלי זה לא היה קורה. (ניב הדס)

המוח מתקשה לספוג את התנופה והדמיון שיש בשיר בודד של גאנג גאנג דאנס, כנופיה ניו יורקית שהטמיעה גישה ג'אזית ניסיונית של ג'אם סשנים סוערים באנאליות המתוכנתת והמתוכננת מדי של האלקטרוניקה. "איי קונטקט", אלבומם הרביעי, הוא היצירה הקומוניקטיבית ביותר של ההרכב. לעומת הכאוס של האלבומים הקודמים, שהצריכו נבירה והעמקה לפני שיכלו לשקוע, הפעם השירים - אף שהם נפרשים על פני טווח רחב של ז'אנרים - קוהרנטיים ועומדים בזכות עצמם, הרבה בזכות הסולנית ליזי בוגסטוס. השירה האקסצנטרית, המניפולציות שהפעילה על הקול שלה והחוש הריתמי החד הופכים אותה למועמדת הבכירה לתפקיד הזמרת האורחת המצטיינת של 2012, תפקיד שקארין "פיבר ריי" דרייר וליטל דראגון ידעו לקחת בשתי ידיים. (ניב הדס)

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -

הוסף תגובה

הגיבו

כתוב לעורך

שלח לחבר

שתף