תכלס חיים: אשכרה מתים ומורחת לאקום באלבומים חדשים
אשכרה מתים היא אחת הלהקות המלהיבות בסביבה, וביופי של מורחת לאקום קשה להבחין בהאזנה ראשונה
אסף עדן, הסולן וכותב המילים של אשכרה מתים, מזכיר בכריזמה הבימתית שלו - שנתקלתי בה יום אחד לפני כשנתיים בהופעה בנחלת בנימין שהתפוצצה מחמת זעמם של השכנים - ואפילו במראהו את יובל מנדלסון, סולן שייגעצ, בעיקר בזמנים שמנדלסון היה עדיין נער כחוש שמתעקש לעלות לבמה בתחתוני בוקסר.
שני הטיפוסים הללו מצטיינים במרכיב שמרבים להזכיר אותו בהקשרים של רוקנ'רול, אבל בפועל נותר רוב הזמן רק בשכבות האידיאיות של הז'אנר, והוא רוח נעורים. זוהי לא רק החוצפה להגיד מה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה בלי מסננים של דעת קהל ורשימת השמעות; זוהי לא רק העברית הספונטנית שמסרבת ליישר קו עם השפה המתייפייפת של כותבים אחרים בני גילם; זאת גם ההתבוננות בעולם מגובה פני הדור.
אשכרה מתים לא אוכלים שאריות מארוחה של דורות קודמים. לנו יש פלאפל? להם יש מוצרים תעשייתיים נחותים שהגיעו לכאן על כנפי הקפיטליזם האמריקאי ועושים כאב בטן. תשע בכיכר, החבר'ה בפינה עומדים? "לכל החבר'ה יש כבר תוכניות", עונים אשכרה מתים, "הולכים לקחת אסיד בסינמה סיטי".
מלבד עדן, שגם פועל כאלקטרונאי בשם רייסקינדר, חברים בהרכב גם הגיטריסט קרלה סאול, הבאסיסט קיריל ציריקובר והמתופף בר פבר. הנגינה מהודקת ובעלת עוצמה, ומהלכי האקורדים אמנם פשוטים, אבל עבודת הגיטרה של סאול מרשימה ומעניקה
את התוצרת המעוותת של הקפיטליזם החזירי שחושפים אשכרה מתים ידאגו תחנות הרדיו הממסדיות לטאטא מתחת לשטיח. חבל, משום שאשכרה מתים היא לא רק אחת הלהקות הכי נוקבות שיש כיום לרוק הישראלי להציע, אלא היא בעיקר אחת הלהקות הכי מלהיבות בסביבה.
גם בגלל איכות ההקלטה, האלבום של מורחת לאקום קשה יותר לעיכול. הווייט סטרייפס והסטרוקס כבר הוכיחו לפני עשור שאפשר ליצור אפקט של הקלטה דלת תקציב בלי לוותר על הדיוק שמאפשרים כיום האמצעים הדיגיטליים. במקרה של מורחת לאקום, היחסים הבעייתיים בין הערוצים של כלי הנגינה, הבאס והתופים נעדרי העוצמה והזיופים הקלים של הסולנית ריקי בן דוד אינם מעניקים תחושה של מחתרתיות; בעידן שבו כל מחשב ביתי מסוגל ליישר תו סורר חזרה לסולם, הם מאבדים מתוקפם, אלא אם כן יש לכך צידוק אמנותי, שלא זיהיתי כאן.
השירה עצמה נבלעת בתוך גודש הצלילים שמקיף אותה, וגם אם זה כשלעצמו אינו בהכרח חטא, התכונה הזאת באלבום של מורחת לאקום בעיקר מקשה את הבנת המילים. לכך מתווספים מהלכי נגינה נפתליים ואקורדים דיס-הרמוניים שמכבידים עוד יותר על ההאזנה.
כל אלה הופכים איכשהו ליתרון בהאזנה שנייה ושלישית מאומצת יותר. אז אפשר להבחין בשיר הפותח בשורה היפה "אין מקום לסבל של האחר/ אין מקום לעמידה על עקרונות/ רק לישון במיטת מסמרים"; אז האוזן מתרגלת לשיר "חשבון" ומתברר שיש בו שילוב מוצלח בין המלודיות של השירה והגיטרה שיוצר הרבה יופי; אז גם אפשר לגלות שבסוף האלבום המכשיר ממשיך לספור גם כשהמוזיקה נפסקת ואז, משומקום, משתחררת זעקה מקפיאת דם. בשקט שאחרי מוצאת לה מקום מועקה שממשיכה ללוות גם פרק זמן הלאה.
"קוקה קולה, מנטוס וחמאת בוטנים", אשכרה מתים, דמדם
"מורחת לאקום", מורחת לאקום, פיתקית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם