כרומו: מגאזין מצוינים כתמיד באלבום הקאמבק שלהם
שלושת העשורים שחלפו מאז התפרקה להקת מגאזין לא ניכרים באלבום הקאמבק הנפלא שלה, בו הם מצליחים להשתלב באלגנטיות בתחיית הפוסט-פאנק
במהלך השנים המעטות שמגאזין התקיימה היא ניסחה, שכללה ועיצבה את הסאונד שהיה בסיס ללהקות ניו וייב לאורך שנות השמונים: גיטרה צורבת, באס דוהר קדימה וקלידים שלכאורה עוטפים ומחממים אולם למעשה שורפים. על כל השלמות הזו ניצח הקול הלעגני-מתריס-מתנצח של דיבוטו, שנע בין תחושות ניצחון של רוקסטאר בהתהוות לייאוש מוחלט והשתוממות על כך שהוא עדיין לא הכוכב שהיה יכול להיות. דיבוטו לא הצליח להחזיק מעמד יותר משלוש שנים בהרכב ושקע לאלמוניות יחסית, למעט הבלחה מרשימה בפרויקט הדיכאוני דיס מורטל קויל ולפעילות חלקית בלהקת לוקסוריה. ואז, ללא שום התראה מוקדמת, הגיע בחודש שעבר "No Thyself", אלבום חדש של מגאזין.
המבקר של ה"אינדיפנדנט" הבריטי תהה איך אפשר לכתוב על אלבום שמצפים לו 30 שנה ופתאום מגיע משומקום. אלא ששלושת העשורים שחלפו כלל לא ניכרים ב"נו תייסלף". האלבום הנפלא הזה היה יכול להיות בקלות הרביעי של מגאזין בסדר כרונולוגי. דיבוטו אסף את החברים הנותרים ששרדו את שנות האלמוניות: את נוקו, הגיטריסט שלו מלוקסוריה, שממלא כראוי את מקומו של מקגיאוך, את דייב פורמולה, שהיה הקלידן המקורי, את המתופף דייב דויל ואת אדמסון, שניגן בהופעות האיחוד אך נעדר מהקלטת האלבום והוחלף זמנית בבאסיסט ג'ון "סטאן" וייט.
מלבד אהדת הביקורות שהריעו לשובם של גיבורי העבר, ההישג העיקרי של מגאזין טמון בהשתלבות האלגנטית בתחיית הפוסט-פאנק, שמתרחשת כבר כמה שנים טובות. בהרכב החדש, למרות המיומנות של נוקו, מי ששולט באמת בהפקה ובסאונד הם הקלידים הפריכים של פורמולה, שממשיכים את הבערה הפנימית שנדמה שרק התעצמה בכל שנות הציפייה. וכרגיל, מעל כל הטוב מרחף קולו הכמעט זדוני של דיבוטו והמילים שרק הוא יכול לחבר; איש בן כמעט 60 שמתחשבן עם עברו ולא מתרשם ממה שיש לעולם להציע.
את החיבור בין העבר להווה הוא מיטיב לבטא בשיר השני "Other Thematic Material", שמצטט את דהרת הקלידים מסינגל הבכורה של מגאזין מ-Shot By Both Sides" ,1978", ובשיר הרביעי "הלו מיסטר קרטיס", שבו הוא ספק סופד ספק לועג לחבריו המתים איאן קרטיס וקורט קוביין. באותה הזדמנות דיבוטו סונט בדור שקדם לפאנקיסטים כשהוא מעוות את השורה הנצחית של להקת המי "מקווה למות לפני שאזדקן", ומחליף אותה במשפט "מקווה למות לפני שאהיה באמת זקן".
דפי ההיסטוריה מייחסים לדיבוטו לא רק את חלוציות הפאנק אלא גם את יצירת ימי הזוהר של מנצ'סטר. בסרט הנהדר "אנשי המסיבות" יש סצנה בלתי נשכחת, בוודאי עבור מעריצי מגאזין, שבה הווארד דיבוטו המבוגר מבליח לרגע
אותו דיבוטו הוא גם מי שמשקיף על הימים ההם בחוסר בושה ומסרב להזדקן בכבוד; הוא ממשיך לירוק על הסביבה ולהטיל בה רפש אינטלקטואלי כמו שרק הוא יודע לעשות. הקול שלו לא נשמע בן 60. לפרקים הוא מזכיר את בריאן פרי הצעיר ולפרקים את דיבוטו שלא התבגר כלל. טיפוס שרוצה לברוא את עצמו מחדש ומתנהל היום כמו אז, במחוזות של ניכור, חשכה, ציניות וגישה לחיים שאינה עושה הנחות לאיש. באורח פלא הוא מצליח להעביר את התחושה שלמרות שעברו 30 שנה ללא מגאזין, והעולם השתנה, הייאוש לא נעשה יותר נוח. בטח לא במנצ'סטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם