העולם לרגליו: ברדפורד קוקס חסר פשרות
ברדפורד קוקס, מנהיג דירהאנטר, אטלס סאונד לבדו והגאון התורן של האינדי, הוציא את האלבום הכי טוב שלו
סמל בעל כורחו. ברדפורד קוקס גטי אימג'ס
השמות מתחלפים, אבל המיתוג אותו מיתוג. בלב המיקרוקוסמוס ניצבת עמדת הגאון הלא מובן על שם בריאן ווילסון ומחכה לקורבן הבא; כותב שירים מיוסר ועדין שיהפוך בעל כורחו לסמל למרות סלידה מולדת מהערצה חסרת תנאים. מאיאן קרטיס ועד קורט קוביין, מאליוט סמית' ועד קונור אוברסט. תמיד זכר, תמיד לבן, תמיד מוכשר ואנטי חברתי במידה שווה. נכון ל-2011 את התפקיד הזה מאייש אמן ייחודי וחסר פשרות בשם ברדפורד קוקס.
קוקס הוא מנהיגה של להקת הנויז-רוק דירהאנטר, שהפכה בשנים האחרונות לאחד מהשמות החמים באינדי האמריקאי. באלבומיה הראשונים המוזיקה של דירהאנטר היתה שילוב בין הלכלוך של הפאנק למרחב ההיפנוטי של האמביינט. רוב הקטעים סבבו גרוב גיטרה-בס-תופים בסיסי שנעטף בשכבות על גבי שכבות רעש. סבך צלילים שמזמין את המאזין ללכת בו לאיבוד. ההתפתחות של קוקס ככותב הוציאה ממנו עם הזמן שירים עם מבנה ברור יותר, ועם התקשורתיות היחסית הגיעה גם ההצלחה המסחרית. אלבומה האחרון, "Halcyon Digest", זכה לביקורות משבחות במקביל למיקום בטופ 40 במצעד המכירות האמריקאי.
בין אלבומים של הלהקה קוקס מוצא זמן גם להוציא חומרי סולו תחת השם אטלס סאונד, לפעמים באלבומים רשמיים ולפעמים חינם בבלוג של הלהקה. המוזיקה של אטלס סאונד, שנתפסה בתחילה כאפיק צדדי וניסיוני למוזות החולמניות יותר של קוקס, התגלתה כחלק בעל משקל שווה ערך ביצירה שלו, ומשמרת אותה תחושה של בדידות עמוקה. גם בשיא הווליום נדמה שהמוזיקה של אטלס סאונד מהדהדת מתוך חדר נעול.
קשה שלא למצוא קשר בין הצליל המאוד ספציפי הזה לבין מצבו הבריאותי של קוקס. הוא סובל ממחלה גנטית בשם תסמונת מרפן שהובילה למראהו הכחוש והגמלוני. לאחר שנשר מהתיכון והוריו התגרשו קוקס נשאר לגור לבד בבית ילדותו ללא משפחה או חברים. הניכור רק גרם לו להתחפר עמוק יותר במוזיקה. נער אבוד ומשונה למראה שמקליט שירי אינדי על גבי טייפ ארבעה ערוצים, כמו גרסה היפסטרית ל"המספריים של אדוארד".
אטלס סאונד - ''פרלקס'' עטיפת האלבום
מה שמעניין ב"פרלקס", האלבום השלישי של אטלס סאונד שיצא לאחרונה, הוא עד כמה הקול של קוקס ככותב שירים לא תלוי בעזרים חיצוניים. בשנתיים האחרונות צמחה סצינה שאימצה את סגנון ההפקה שלו ורוקנה אותו מתוכן. אינספור הרכבים שמוהלים פופ פשוט בים של ריוורב ודיליי. טריק פשטני למדי שמצפה גם השיר המשעמם ביותר בקרום דק של נוסטלגיה מלנכולית. בידיים של כותב בינוני התוצאה אותנטית בערך כמו תמונה באייפון שעברה טיפול באינסטגרם. זאת כנראה הסיבה שקוקס נטש כמעט לחלוטין את האפקטים לטובת הפקה חדה ומפוקסת. הכתיבה שלו עומדת בפני עצמה במרכז האלבום האחיד והטוב ביותר ששחרר עד היום.
"פרלקס" מכיל כמה מהשירים הפופיים ביותר שכתב קוקס. "מונה ליסה" לדוגמה, עם הגיטרות האקוסטיות והמפוחית שבפזמון נשמע כמעט כמו שיר של ווילקו; "דה שייקס" הפותח הוא פנינת אינדי פופ שבה מצליח קוקס לגרום לפזמון הישן על חוסר הסיפוק מכסף ופרסום להישמע שוב אמין. ועדיין תמיד
מורגשת אותה רכות מבעבעת שמזמינה את המאזין לשקוע כמה שיותר עמוק. היא שם במקצב העכבישי של "Te Amo", ברעשי הרקע של שיר הנושא ובגיטרה העצובה של "טרה אינקוגניטה", השיר הטוב באלבום. האלבום מסתיים בשני קטעי אמביינט אינסטרומנטליים ועשירים המאפשרים נחיתה רכה מהחלום הטרוף.
למרות שהחליט לפתוח כמה תריסים ולפזר מעט מהעשן שאופף את הכתיבה שלו, ברדפורד קוקס לא נשמע כאן מרוסן יותר משהיה בתחילת הדרך. הוא אולי בטוח ושלם עם עצמו מאי פעם, אך הוא לא מגיע לכך דרך מודעות יתר או שיוף מוגזם של השירים עצמם. הכתיבה נשמעת תמיד אסוציאטיבית לחלוטין, כמו יומן של חלומות חצי זכורים. גם כשלא בטוח שקוקס בעצמו ידע על מה הוא כותב בזמן אמת, אי אפשר שלא להיסחף בזרם התודעה שלו. "פרלקס" הוא יצירה עדינה מאוד שתשעמם את מי שלא מוכן לקבל אותה בתנאים שלה. מי שישכיל לטבוע בה במקום לחכות לריגושים שטחיים יגלה אלבום עצוב ומספק. עוד קינה אחרונה של בדידות לפני שנעבור לגאון המיוסר הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם