ישמור אלוהים ממיילי סיירוס: על הערב החדש של ערוץ 2
"בית ספר למוזיקה" מאופקת להפליא, נמנעת מהתפרצויות רגש ונוהגת במתמודדים הצעירים בה בכבוד. ב"גם אנחנו רוצים תוכנית תחקירים", קיציס ופרידמן עדיין מצחיקים, אבל הרבה פחות ממה שהם מסוגלים
כמעט מתבקש לצאת לוולה מול "בית ספר למוזיקה". ילדים, פריים-טיים, תחרות בלייב - מי ערב לגורל נפשות הילדים לבל יתפרסמו, יתבלבלו מהפלאשים ויסיימו נרקוטיים? ישמור אלוהים ממיילי סיירוס. ובכן, הניחו את החרבות. "בית ספר למוזיקה" לא עלתה על המוקשים. ראשית, כל ילד מטופל כג'סטין ביבר בפוטנציה. הזייפנים נחתכו בעריכה והאווירה מדלגת מפוצי-מוצי לפינת ליטוף.
מוקש נוסף, אפקט הרגש, נוטרל אף הוא. אם בכוכב נולד השופטים והמנחה מדביקים "ריגשת אותי" גם לפרסומת הגמר, ב"בי"ס למוזיקה" אפשר היה לצפות למטר דמעות בסיום כל אודישן. ילדים, מה לא תבכו? גם במקרה הזה, נסי ניסים, האיפוק בלט. יותר מזה. הפקת התכנית השכילה להימנע מסיפורי אלף לילה ולילה משפחתיים. אף לא אחד מהילדים הציג את סיפורו כבן למשפחה חד-הורית בת 13 נפשות, האחות עיוורת והסבא חזק בסם. אם יש כאלה - הם בטח לא קיבלו מקום. זאטוט מזמר הוא סנסציוני דיו בשביל לייצר דרמה.
הצד השיפוטי, אם להתייחס לחלק המועיל שבו - משה פרץ, מתי כספי ויהורם גאון - מכבד את הסיטואציה. פרץ הוא אולי כוכב הפופ היחיד שמעביר צ'ארם אמיתי ומשכנע דרך מסך שטוח; גאון מתמודד בכבוד עם ילדות בנות 10 שמזייפות התלהבות נוכח אגדת מוזיקה שזה עתה הכירו; למתי כספי (בגלגול השני שלו כשופט) יש את הדרך שלו לצווח "OMG את הורסת אותי".
וישנן גם בעיות. הרצון (המובן) לאיפוק
סך הכל, "בי"ס למוזיקה" לא נוטפת דם חסרי ישע, לא מנפצת חלומות בעריכה מרושעת, לא מתנפלת על הצופה בגסות. יש שיראו בקיומה של תחרות ילדים בלב הפריים-טיים מעשה דמוני לכשעצמו. זכותם. זכותם גם לא לצפות. שהרי ילדי פלא תמיד היו. לפחות אחד מהשופטים אף התהדר בקטנותו בתואר הזה. החידוש הוא בהצבתם בקדמת המסך, שם האפקט חזק יותר. למרות כל החששות, ואולי בגללם, "בי"ס למוזיקה" לא אלימה והרסנית כלפי המשתתפים בה, מה שקשה להגיד על מערכת החינוך שלהם.
"בית ספר למוסיקה", ערוץ 2, רביעי ב-21:00
לטל פרידמן ואייל קיציס יש כמה יתרונות: הם מוכרים בכל בית, מזוהים עם הומור ומדגדגים את בלוטות הצחוק גם כשהם מסתפקים בעפעוף. אלה, למעשה, היתרונות היחידים של "גם אנחנו רוצים תכנית תחקירים" - תכנית ההמשך ל"מעצר בית". הקונספט דומה: קיציס ופרידמן בתפקיד עצמם, מדגמנים זוגיות רעועה ומשעשעת. הפעם הם מנסים להרים תחקיר טלוויזיוני (בפרק הראשון הדרימו למאהל בדואי) ומסתבכים עוד בשלב התדלוק.
הבעיה, כמו בקריקטורה לא מובנת, טמונה בקומוניקטיביות. למעשה, אין כזו. ההומור בתוכנית אינו מתפוצץ בפניו של הצופה, הקונספט מעומעם, והציפייה למשהו גדול שהולך ומתרגש עם התקדמות התכנית, מתפוגג. ובדיחות, יודע כל סטדנאפיסט, לא מסבירים.
לעתים מדובר בהבלחות מצוינות, לעיתים קשות לצפייה. כשפרידמן עוקר שלט "זהירות, ילדים בדרך" כמתנה למארחים הבדואים בטענה ש"הם אוהבים מתכות" - זה מצחיק. כשהוא מציע לרכוש להם כדורי לבנה - זה ממש לא, וזה אנדרסטייטמנט. כשהבדיחות כוללות סאונד הפרשות זה מעליב ממש. וחבל. קיציס ופרידמן - מהקומיקאים המוכשרים בארץ - מסוגלים ליותר מזה.
"גם אנחנו רוצים תכנית תחקירים", ערוץ 2, רביעי ב-22:55
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם