הבוגר: דרור הלר ביים סרט אמנותי בגיל 17
בפסטיבל סלוניקי לא האמינו שאת הסרט האמנותי "בסיס המחשבה" ביים נער ישראלי בן 17 בשם דרור הלר. אבל זה בדיוק מה שקרה
בוריקאס ופסטיבל סלוניקי אירחו השבוע בבכורה עולמית את הסרט החדש מתוצרת ישראל שאין לו תקדים בארץ; לא בנרטיב החריג שהוא מתהדר בו, וודאי שלא בנסיבות ההפקה המפתיעות שלו. לא היה כאן עדיין סרט כ"בסיס המחשבה" של דרור הלר, כיום כבר בן 18.
וראשית ההקשר המשפחתי: חיים הלר עשה סרטי תעודה אי שם בשנות השישים. בנו גור יצר ב-1986 את "סרט לילה" עם משה איבגי, שהוכתר כסרט הקצר הטוב ביותר שהופק בישראל ואף זכה בפרס הגדול של פסטיבל הסטודנטים הראשון. דרור הוא הנכד. דור שלישי לקולנוענים עבריים, שסך כל ניסיונו הפילמאי עד כה מתבטא בלימודים במסגרת תיכון עירוני א' בתל אביב.
בקיץ שעבר נסעה משפחת הלר לפריז. האם תמר לקחה על עצמה את משימות ההפקה והעיצוב האמנותי; בר, אחיו הצעיר של דרור, תרם את חלקו כעוזר הפקה; אבא גור שובץ לתפקיד הראשי בסרט, ואילו דרור, שהכין את התסריט על פי שירים שחיבר קודם לכן, תפס פיקוד על הבימוי ועל הצילום, ומאוחר יותר הוא גם זה שערך את הסרט והוסיף לו עיטורים מוזיקליים. בחודש אוגוסט השנה
דרור מעריך שהתקציב הכולל של "בסיס המחשבה" עומד על 30 אלף שקל, והוא מקווה שקרן הקולנוע הישראלי תלך לקראתו ותקצה לו מענק השלמה. עד כה מומן הסרט מעבודתו של דרור כמאמן ילדים בטניס וכן מכספי מתנות הבר מצווה שלו ושל אחיו בר.
כדי להבין את הסיטואציות יוצאות הדופן שמוצגות בסרט יש להתחשב בעובדה שכולו צולם בלילה בחוצות פריז, ומופיעה בו דמות חידתית אחת ויחידה. משורר מזוקן ובעל פני יגון רושם שיריו על זכוכית, מעמיס אותה על גבו, אוחז באבוקת אש ויוצא לשוטט ברחובות הכרך הנטושים. השירים, שאת כולם כתב הבמאי בגיל 17 ספוגים בפאתוס המנוני, כמעט דתי, ומדוקלמים ברקע באופן אובססיבי, פסקני, אפשר לומר מהפכני. העובדה שכותרת הפתיחה מקדישה את הסרט ל"כל מי שעסוק במהפכה", רק מחזקת את הרושם העולה מהמצולם.
המשורר המזוקן נושא על גבו את משא שיריו כאילו הם חלקים מתוך הצלב שגרר ישו לאורך הווייה דולורוזה. העובדה שהמשוטט פוסע במתחמים ריקים מאדם ואבוקת אש בידו, מעלה את התמונות ההן מעידן הרנסנס שניסו לתאר את דמותו של דיוגנס, הפילוסוף הדלפון איש אתונה, שנהג להלך עם למפה ביד, בניסיון למצוא את היצור הקרוי "בן אדם". דרור הלר, מצדו, מתעקש שלא לתרום שום פרשנות מכוונת שתבהיר למה התכוון המשורר. אפילו לא הארה על העובדה שהשירים נכתבים על גבי זכוכית, ומכאן שהם ניתנים לקריאה משני צדי "הדף". פעם כפשוטם, ופעם כהיפוכם.
מרבית הסרט מלווה שיטוט אופקי ברחובות פריז. לעתים, ובעיקר לקראת סיום ההרפתקה הקולנועית הזאת, השיטוט הופך לאנכי. כלומר המשורר מטפס על גרם מעלות רם ונישא, וזו סצנה שצולמה בתוך הנוטרדם בפריז. "ידידת משפחה החיה בפריז ויש לה שם קשרים טובים הצליחה להשיג עבורנו אישור לצלם בקתדרלה, אך הנהלת המקום דרשה מאיתנו 3,500 יורו דמי שימוש", מספר הלר.
"מובן שהסכום הזה היה מעל ומעבר ליכולת הכספית שלנו, ולכן החלטנו לצלם בלי רשות. אחי בר התייצב בתחתית גרם המדרגות וחסם את המבקרים שהתכוונו לטפס למעלה, ואילו על הגג ביימה אמא התעלפות שריתקה אליה הרבה אנשים. כך המדרגות עצמן נותרו ריקות, ואבא ואני הצלחנו להשלים את צילום הסצנה".
ההלרים צילמו ברובע המארה, ברובע הלטיני ובמונמרטר, תוך שהם מנצלים את שעות הלילה המאוחרות ממש - בין שלוש וחצי לארבע וחצי לפנות בוקר - כדי לנצל את יופייה הטבעי של הבירה הצרפתית. "מפעם לפעם המשטרה עשתה לנו בעיות", מספר דרור, "ויש שוט אחד בסרט של שרפה בלילה, שנאלצנו לצלם בישראל, בגלל האיסור המשטרתי בצרפת".
איכות הצילום המרשימה מעלה בזיכרון את "סרט לילה" של הלר האב, שגם הוא צולם כולו בשעות הלילה - לא בפריז, אלא ביפו, תל אביב. אל החומר הערוך הוא צירף פסקול המורכב מהסוויטות לצ'לו סולו של באך, מכמה קטעי סונטות לפסנתר של בטהובן ומקטע הסיום של המיסה הגדולה מאת מוצרט. הלר, חסר ההשכלה המוזיקלית, מפליא לשבץ את הקטעים באופן קולע, ואינו סתם מניח אותם כחומר מילוי ווקאלי.
ועיקר שכחנו: בשבוע הבא מתחיל דרור הלר בצילומי סרטו הארוך השני. שוב יגלם אביו את הדמות הראשית והיחידה בסרט, אך הפעם ייערכו הצילומים במושב בישראל. התקציב המשוער לפרויקט החדש צפוי להיות נמוך בהרבה מההרפתקה הפריזאית. משהו בסביבות 5,000 שקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם