שומר מסורת: מתן נויפלד מתחזק וממשיך לקיים את אינדינגב
פסטיבל אינדינגב, האירוע המרכזי של מוזיקת השוליים בישראל, מציין השנה יומולדת חמש. ההתחזקות של המייסד מתן נויפלד כמעט, אבל רק כמעט קלקלה את החגיגה
על שולחן הדירה הרמת גנית של אסף בן דוד, אחד הברגים הראשיים באופרציה, מונח עותק של הסרט הדוקומנטרי "Exit through the Gift Shop" של אמן הרחוב בנקסי. הסרט, שהיה מועמד לאוסקר, עוסק בקונפליקט שמצוי בלבה של כל יצירה עצמאית - יושרה מול מסחריות; אותנטיות כנגד אופורטוניזם.
לא מפתיע שהסרט הזה מצא את דרכו לביתם של היזמים שעומדים בראש מפגן הכוח הראשי של תרבות הנגד הישראלית בחמש השנים האחרונות. גם הם, בדומה לגיבורי הסרט, מואשמים על שמינפו אג'נדה לתשורה כלכלית. בין השאר הם ספגו אש על הסכומים הזעומים שהם משלמים לאמנים המופיעים באינדינגב על בסיס כמעט התנדבותי, בזמן שמחירי הכרטיסים מאמירים כל שנה.
הם מסרבים להתרגש מהביקורת. "זה מצחיק", אומר בן דוד תוך כדי גלגול סיגריה. "לאינדינגב יש תהודה של פסטיבל מצליח וגדול, כאילו ספונסרים רק מחכים שנבוא. בתכל'ס הספונסר הממוצע בדרך כלל אומר לנו: 'נו מה, זה פסטיבל אינדי של 5,000 איש! את מי זה מעניין?'. מדברים איתנו על חסות שלא יכולה לממן אפילו הופעה גדולה אחת. אם היינו מקבלים היום הצעה שלא תשתלט מדי ותאפשר לנו לשלם לאמנים ולצוות יותר כסף, זה יכול היה להיות מגניב. בפועל זה לא בדיוק מה שקורה". "אנחנו מקבלים תמיכה מקרן מיראז' שמקדמת את הפיתוח של הנגב", מוסיף נויפלד. "ויש גם המועצה האזורית שלנו באשכול. אבל הם לא מכסים לנו אפילו חצי מהתקציב".
אפשר לחבר בין הטענות נגד הפסטיבל למחאת האוהלים. זה אפילו כמעט אותו קהל.
נויפלד: "מה שהניע את המחאה בקיץ זה בדיוק מה שמניע את אינדינגב. היתה גם מחשבה לארגן אירוע ענק עם המון אמנים בפארק הירקון. אפילו דיברנו עם שוקי וייס על העניין, אבל זה נפל מסיבות לוגיסטיות. מצחיק שעל ההופעה של ג'יינז אדיקשן, שעלתה יותר מ-300 שקל , היתה הרבה פחות ביקורת. להקה מחו"ל, גדולה, אבל אחת. אינדינגב מאגד 80 להקות, התשלום עומד על בערך 3 שקלים להופעה. אתה רואה את הלהקות הכי טובות בארץ ומקבל מתחם שלם".
בן דוד: "אחת הסיבות שהעלינו השנה את מחירי הכרטיסים
נויפלד : "אבי עדאקי הגדיר את זה ככה, ובצדק - ככל שאינדינגב גדל, אינדינגד גדל איתו".
עם כל הדיבורים על התייקרות, גדילה והליינאפ המרשים - נקמת הטרקטור, בני המה, איזבו, לורנה בי, עוזי רמירז ועוד יותר מ-70 אמנים - אינדינגב כמעט שלא התקיים השנה. ללבטים הרבים ולפלונטרים הארגוניים נוספה הפעם, כמעט מלמעלה, בעיה הלכתית. במהלך השנה האחרונה נויפלד, חוזה הפסטיבל, החל להפגין סימני התחזקות. לא שהדת זרה לנויפלד. כבן לאם דתייה ולמשפחה שומרת מצוות הוא תמיד היה קרוב למסורת. השנתיים האחרונות, שבהן התגורר בצפת, לקחו אותו עמוק בסבך החיפוש אחר תשובה, משמעות ושקט.
"חוויתי ארבעה פסטיבלים כמפיק וחשבתי שזה הריגוש הכי גדול שיש. האדרנלין שלך מטורף", הוא משחזר, עטוי זקן עבות וחובש כובע. "לפני שבועיים עשיתי יום כיפור בצפת ואני פשוט לא יכול להסביר מה שהתרחש בתוכי. אי אפשר להשוות בין הריגוש והטוהר הפנימי שאתה חווה במצב כזה לבין זה של פסטיבל. אני לא אומר לאנשים: 'בואו, תחזרו בתשובה'. זה בא ממקום שאני נמצא בו המון שנים, חיפוש של המקום שבו אתה מרגיש, אבל עדיין נשאר זך ונקי. משהו שנשאר איתך".
מפתה לחפש את הקשר בין ההצלחה של הפסטיבל למה שקורה איתך.
"בדיוק ההפך. דווקא בגלל שהפסטיבל מתקיים מדי שנה בשנה בשבת, בכל פעם אני מוצא את עצמי במאבק מאוד קשה עם העניין הזה. השנה היה ניסיון לא לקיים את הפסטיבל בשבת כי לא הצלחנו למצוא פתרון. חודשיים לפני המועד אמרנו - או שעושים את זה בשבת או בחול המועד, או שלא עושים את זה בכלל. זו היתה ממש החלטה שלא היה בה שכל ישר. זה פשוט המשיך לקרות ".
אין כאן התנגשות ברורה של ערכים. אתה מביא 5,000 איש להתרוממות רוח, שלא לומר אקסטזה דתית.
"מבחינה ערכית היהדות והפסטיבל לחלוטין חיים יחד. מבחינה הלכתית-פרקטית זה מאוד מתנגש. הרבה אנשים באים אליי ואומרים לי שזו השבת הכי גדולה שהם חוו. אני מאמין להם. אין הרבה הבדל בין קהל שמגיע לפסטיבל כמו אינדינגב או כזה שמגיע לבית כנסת בצפת. זה אותו עולם, הערכים נורא דומים. אפילו משיקים. כל הערכים שהפסטיבל מייצג, שהדריכו אותי לקום וליצור יש מאין, באו נטו מהמקום היהודי. ממקום של אהבת הזולת ואהבת לרעך כמוך, תפתח את הלב לכל מי שאתה יכול, תהיה בנתינה ותנסה לעזור. פשוט ממקום של אהבה של כל מי שמסביבך. זה מצחיק שכולם מייחסים את זה לדור של היפים בוודסטוק, אבל הדבר הזה קיים כבר אלפי שנים בתורה ובעולמות כאלה".
מעבר לטרוניות, לאינטריגות ולניסיון לרצות את כולם, מניע את נויפלד ובן דוד החזון. "האידיאל זה לא הקהל", הם טוענים, "כמות האנשים משנית לאיכות ההופעות". ביום תחילת הקמת המתחם נגלה לעיניים שיתוף פעולה המוני של עשרות מתנדבים, שמתקבצים בשטח שלושה שבועות לפני האירוע והופכים את עבודת ההקמה לטיול שנתי. בכל שנה כמות הפניות להשתתפות בעבודה החלוצית גדלה. אנשים רוצים להשתתף בהרפתקה המדברית.
יותר משאינדינגב משמש מפגן כוח של סצנה שלמה, הוא תוצר של תעוזה והגשמת חלום. בכל שנה הסיפורים הולכים ונהיים משונים יותר, מחממי לב. מהאדם שהקים במה משלו במתחם - במה עצמאית בפסטיבל עצמאי - דרך ארוחה מאולתרת של חובשי מסכות ועד מעטפת כסף אבודה שהושבה לבעליה.
ללא שמץ של ציניות, נויפלד ובן דוד מדברים על אחווה אמיתית ועל אוטופיה רגעית; מקום נטול רוע או תקריות אלימות, פסטיבל של ילדים טובים. הם עצמם זוכים ליהנות ממנו ברגעים חטופים, בייחוד ביום האחרון, כשהופעת שקיעה של קרולינה מקפיצה את הקהל, או כשאביב גדג' סוחט מהם אמוציות שלא ידעו שעוד קיימות בהם.
כמה אתם בכלל מצליחים ליהנות מההופעות עצמן?
בן דוד: "באיזשהו אופן מתן הוא הטרגדיה הכי גדולה של הפסטיבל. אם הוא היה מגיע אליו כצופה, הוא יכול היה ליהנות ממנו הרבה יותר מכל אחד אחר. אבל רוב הזמן אנחנו מתרוצצים, מדברים עם אנשים וצריכים לפתור תקלות לא צפויות. אנחנו כמעט לא מגיעים למצב שבו אנחנו שותים בירה וסתם רואים הופעה. אולי דווקא השנה הוא יצליח לספוג את הכל קצת יותר, כי הוא לא הולך לעבוד בשבת".
נויפלד : "זו הפעם הראשונה שבפסטיבל יהיה מין בית חב"ד עבור כל מי שרוצה לבוא ולעשות ארוחת שבת. התכנון שלי זה להיות שם חלק מהזמן כי בכל הקשור לעבודה בשישי ובשבת - אני לא הולך לעבוד. למרות שלראות הופעות זה גם קצת בעייתי. אתה בעצם נהנה ממלאכה שאנשים אחרים עושים בשבת וזה גם אסור. מישהו עושה משהו בשבילך, שתיהנה ממנו, אז זה קצת קרוב לזה שעשית אותו בעצמך. עצם זה שבכלל שמתי אותו בעמדה הזאת היא בעיה".
נראה שלא משנה מה תעשה, לא תצליח לחיות בשקט עם עצמך.
"יש עוד כמה דברים שלא לגמרי כשרים בפסטיבל. ענייני בנים ובנות, למשל. אבל תראה איך אני נראה. אני לא דוס עדיין. הכובע הזה עליי מלפני חודש. האמת היא שאני גם אוהב ללכת עם כובעים, אז זה יצא גם הצהרה אופנתית".
בן דוד: "זה נראה עליו טוב דווקא, אתה לא חושב? ממש היפסטר דוס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם