חבר'ה טובים: הסרטים המומלצים של פסטיבל חיפה
רוצח טורקי, טרוריסט פלסטיני ופדופיל גרמני ממתינים לכם בפסטיבל חיפה 2011. סוכות שמח
"היו זמנים באנטוליה" הוא בהחלט סרט לא קל לצפייה: אורכו יותר משעתיים וחצי, וחלקו הפותח מתנהל בחשכה ופורש על הבד סיפור כמעט מופשט. ואולם, ככל שמתקדמות דקותיו של הסרט מתפתחת על הבד עלילה רבת עוצמה, שמתעמתת ישירות עם הנכבדה שבדילמות הדתיות - מהי משמעות החיים.
שופט חוקר ורופא משטרתי מתלווים לקבוצת שוטרים ולרוצח במסע בין כפרים הרריים במרכז טורקיה, שמטרתו לשחזר את המעשה הנפשע. אלמנת הנרצח ובנה היתום, וכן פתולוג המנתח את הגופה, חוברים אף הם למסה הפילוסופית המרשימה, שזיכתה השנה את ג'ילאן ("מרחק", "3 קופים") בפרס חבר השופטים של פסטיבל קאן.
עיר קיט צרפתית אחרת, ביאריץ אשר לחוף האוקיינוס האטלנטי, כיבדה השנה את "השתול" בשני פרסי הצטיינות - עבור ההפקה ועל הופעתו המשובחת של מהדי בהבי, העושה בו את התפקיד הראשי: פלסטיני צעיר, מניצולי הטבח במחנה שתילה, שבהוראת שירות הביון הצרפתי מסתנן לתוך ארגונו של אבו נידאל ומשמש שם כסוכן כפול.
"השתול" הוא סרט מתוצרת צרפתית שביים ג'יאקומו בטיאטו - אמן איטלקי רבגוני העושה סרטים, כותב רומנים וחוקר שירה. מה שיכול לעניין במיוחד את באי פסטיבל חיפה הוא דמותו עזת המבע של אבו נידאל, שהיה מוכר במשך שנים כאויבו הנחוש ביותר של יאסר ערפאת וכמתנגד האלים ביותר להוויה הציונית. בידיו של סלים דאו, איש חיפה, הופקדה משימת גילום דמותו המורכבת של זורע ההרג, ותוצאות עבודתו ראויות לתשואות. דאו בונה בקפידה תפקיד של "רע" אולטימטיבי, שמונחה בידי היגיון יעיל שאינו שונה מהכרעותיו של כל פוליטיקאי מהשורה ולאו דווקא של טרוריסט-על.
"מיכאל" - סרט שאף אחד לא רוצה לראות במו עיניו - מגולל את סיפורו של פדופיל גרמני, הכולא במרתף ביתו ילד בן 10 ואונס אותו לאורך חודשים. מרקוס שליינזר האוסטרי, שזה לו סרטו הראשון כבמאי, שימש במשך 16 שנים כמלהק בעשרות סרטים אירופיים, ואת תהילתו המקצועית הוא קצר בעבודתו המשותפת עם מיכאל האנקה. ב"סרט לבן", למשל , הוא שהדריך את קבוצת הילדים, גיבורי העלילה הקשה לעיכול.
העבודה עם האנקה (וכן עם אולריך זיידל המחוספס) הכשירה את שליינזר למשימה כפוית הטובה - כתיבה ובימוי של סרט הפדופיליה הזה, הנחוש לדון בתופעה המחליאה תוך
לא רק פדופילים מאיימים באופן ישיר על ילדים. גם הורים נוטשים ומשפחות הנרקבות עקב צריכת סמים קשים, לדוגמה, יכולים לגלם עבורם סוגים שונים של שטניות. שלושה נערים בלגים, גיבורי הסרט "הענקים", חווים מקרוב איומים ישירים כאלה. אמם של שני אחים בני 14 מנתקת עמם קשר והם נותרים לבד בעולם. חברם הקרוב, נער מתבודד בן 15 הסובל מנוכחותה של אם משתמשת, חובר לצמד האחים בבריחתם מהמציאות.
"הענקים", סרטו העלילתי השלישי של השחקן הוותיק בולי לאנרס (שהופיע לאחרונה בקומדיה "ברוכים הבאים למכס"), מתרחש במרחב כפרי, והנופים שמסביב - שדות פורחים, נחל זורם, חורשה צופנת סוד - משמשים גיבורים מרכזיים לא פחות מאשר הילדים הנמלטים.
אחת שננטשה עוד בינקותה היא נטלי פרס, המובילה את העלילה הסתומה של הסרט הבריטי "אי". פרס (שלפני שנים אחדות גילמה תפקיד מרשים ב"דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד), מעצבת דמות של אישה צעירה מלונדון, המרחיקה עד לאי סחוף רוחות מצפון לסקוטלנד כדי להרוג את אמה, שהפקירה אותה בים. נוף סלעי של בזלת שחורה, דיאלוגים חסכניים וזעם כבוש מרכיבים יחד עבודה פילמאית מעוררת עניין, המסתייעת באלמנטים חידתיים שכמו הגיחו מאגדות האחים גרים.
"אי" נוצר במשותף בידי אליזבט מיצ'ל ובראק טיילור, שזה להם סרט הביכורים. עוצמתו החזותית מוכתבת מכישרונה של הצלמת הצעירה קתי לי, שנולדה בסין וקיבלה את חינוכה המקצועי כעוזרת לרב-אמן כריסטופר דויל, כשצילם את סרטיו של וונג קאר וואי. לי אף חלקה קרדיט עם המאסטר דויל בצילום סרטו של גאס ואן סנט "פרנואיד פארק".
הישגי צילום יוצאי דופן מאפיינים גם את "ההטבלה", שזיכה את הבמאי מרסין וורונה בפרס הסרט הפולני המצטיין בפסטיבל גדיניה. פאוול פליס, צלם הסרט, כמו מקים לחיים מחודשים את העיר ורשה כפי שעוצבה בידי קז'ישטוף קישלובסקי הגדול בסדרת "דקלוג" שלו: מודרניסטית, מעוררת דיכאון ומקרינה אווירה אלימה. על רקע חזותי מרתיע זה מתחולל סיפור פשע, שבמרכזו משולש רומנטי: תעשיין נשוי באושר לבלונדינית יפה (שזה עתה ילדה את בנם המשותף), וחייל לא הכי מאוזן בנפשו, חבר ילדות של התעשיין, שנקלע לביתם כדי לשמש כסנדק בטקס ההטבלה הקתולי של הרך הנולד.
המסגרת הדתית נסדקת פעם אחר פעם בשל התפרצות הדים מהעבר אל תוך חיי ההווה של שני הגברים, ובגלל כניעותם לחוקי המאפיה הפולנית. משיכה מינית של החייל לאשת חברו מתחרה כל העת עם משיכה גופנית שנוכחת ללא הרף במרקם היחסים המסוכסך בין שני הגבריםהחברים. "ההטבלה" הוא אחד משמונה סרטים מתוצרת פולנית שתהיה תת-מסגרת בתוך הקרנות הפסטיבל.
ולסיום, סרט שלא היה כמותו: "אריראנג", עבודתו האחרונה של קים קי-דוק מדרום קוריאה. קולנוען פורה זה, שביים סרטים כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף, אביב", " מרגיש בבית", " הקשת" ו"הנערה השומרונית", שבת מעבודה במשך שלוש שנים. הסיבה: הלם שתקף אותו ב-2008 בעת בימוי סרטו "חלום".
במהלך הסרטתה של סצנת התאבדות בתלייה נשמטה השחקנית המבצעת מהכיסא שעליו ניצבה והיא כמעט נחנקה למוות. אף על פי שחייה ניצלו בנס, קים העניש את עצמו וגזר גלות על דמותו הפרטית והציבורית. שלוש שנים הוא התבודד בבקתה הררית כשלצדו רק חתול טורדני ומסרטה ביתית. "אריראנג" (שפירושו באחד הדיאלקטים הסיניים "התבוננות עצמית") הוא התוצאה המוחשית של התבודדות זו.
קים תיעד את עצמו בקפידה יתרה, יום יום, בשגרה משמימה. בסרט הזה, שהוא המשתתף היחיד בו (פרט לחתול הנודניק), מגלם קים שלוש דמויות: 1. דמותו של קים קי-דוק מוכה ההלם; 2. תפקיד המראיין קים קי-דוק, שמדובב את מוכה ההלם; 3. עורך הסרטים קים קי-דוק, שמתערב בעבודת המראיין ובתשובות המרואיין. הפיצול לשלוש נשמות מיוסרות מניב כאן וידוי אישי נוקב, גם אם מתעתע לעתים, כמו היצירה הקולנועית בכללותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם