או מיי גוש: מה עובר על אפרת גוש?
200 הופעות, 300 סרטים, זוגיות מתוקשרת ופרידה כואבת - את כל אלה הספיקה אפרת גוש לחוות השנה. עכשיו היא מוצאת זמן להסתכל אחורה בהשלמה וקדימה בתקווה. סיכום שנתי פרטי
האזנה לשיר "אמן", שכתוב ומושר כמו תפילה אישית, הייתה תמיד די מצמררת. בשבועות האחרונים, קיבל השיר משנה תוקף כשהפך שוב רלבנטי ליוצרת. מצד שני, היא מוצאת פתאום את הטקסט הראשון ששמרה על האייפון שלה כמה ימים אחרי שקיבלה אותו: "אושר שאינו תלוי בדבר", שנכתב לפני קצת יותר מ-400 ימים. ככה היא עובדת. כשהיא הולכת ברחוב ושורה עליה הרוח, היא מיד כותבת איזו שורה או שתיים. ועכשיו, כשהיא מגלגלת אצבע על המסך הקטן ועוברת אחורה בזמן ובשורות הרבות שנכתבו מאז, המילים האלה מצליחות להפיח בה אופטימיות חדשה, ולתת לה פרספקטיבה אחרת למצב.
המצב: התמודדות עם פרידה מתוקשרת מהחבר המתוקשר, השחקן והמגיש ירון ברובינסקי, אחרי שנה של זוגיות צמודה ומגורים משותפים באחת השכונות הנכונות של העיר. המילים האלה, שהיא מוצאת פתאום בנבכי הארכיון הפרטי הזה, מוכיחות שעוד לפניו היו רגעי אושר, ושכנראה יהיו גם אחריו.
השנה הזאת, שבה היה לה את כל מה שתמיד רצתה, התחילה בזכייה בתואר זמרת השנה ועברה דרך עבודה קשה בקאמרי ("לילה לא שקט"), ולו"ז מטורף שכלל 200 (!) הופעות בכל מקום אפשרי בארץ. לכן אף שהיא מעדיפה להתרחק כרגע משיחות עומק שמנתחות את מצב רוחה, שבכל מדור רכילות אפשרי בשבועות האחרונים מדווח כשיברון לב קטסטרופלי, המעמד מחייב, והיא מסכימה בכל זאת להיפגש בבית הקפה השכונתי לשיחת אחר צהריים לסיכום השנה החולפת, שנייה לפני שהיא מעבירה את הכתר לזמרת אחרת, ומתפנה לכתוב במרץ את האלבום הרביעי שלה. אלבום שמתוכו, מן הסתם, אפשר יהיה ללמוד פרטים נוספים על מה שעובר עליה בימים אלה.
"ברור שהתקליט יושפע מהפרידה", היא מפתיעה מיד בעדינות ובכנות כובשת. היא מקצוענית ומלוטשת, מנומסת, יודעת לספר טפח ולהסתיר טפחיים, להיחשף וגם לשמור על מסתוריות. היא יפה ומתוקה ורכה מתמיד, בלי לשכוח את ההומור הדק והציני שלה, המוכר כל כך מהטקסטים החכמים שהיא יודעת לכתוב. "אהבה משפיעה על הכתיבה ופרידות משפיעות על הכתיבה, ואני תמיד מתעסקת בחומרים מהחיים שלי. לגמרי. זה המקום היחיד שאני מרגישה נוח להיחשף בו.
"בכלל,
בטח גם נורא מפחיד גברים לחיות לצד מישהי שמשתמשת בחיים הפרטיים שלה ליצירה.
"זה נכון. זה לא קל. זה מפריע להרבה גברים שאני בעצם חושפת את הסיפורים הכי פרטיים של החיים. אבל אני נשואה למוזיקה. היא תמיד תהיה מקום ראשון אצלי. מי שיחיה איתי יצטרך להבין את זה שהוא חולק את המקום הראשון עם המוזיקה. אני יודעת שזה עולם תובעני מאוד. הופעות בלילה, לפעמים כל לילה. קשה למצוא מישהו שיסכים לחיות חיים כאלה. אני גם בן אדם פלרטטן. אני מפלרטטת על הבמה, עושה אהבה עם קהל שלם. זה לא קל לאף בחור. ואני לא יכולה לשמוע אחרי הופעה ניתוחים של למה הלכת לזה ולהוא. כשהייתי צעירה היו לי כמה וכמה גברים קנאים. זה היה נראה לי שככה אהבה אמורה להיראות. היום אני מתרחקת מזה. אני נגמלת מגברים קנאים. הבנתי את ההרס הגדול של הדבר הזה".
ציפית להתעניינות המטורפת שיש סביב הפרידה שלכם?
"לא יודעת. כמות האנשים שפוגשים אותי ברחוב ומגיבים לפרידה ומרגישים צורך לחלק איתי את המחשבות שלהם, היא עצומה. יש גם המון מחזרים חסרי טקט שמציעים כל מיני הצעות בפייסבוק. שזה הזוי. הרי בחיים לא אצא עם מישהו דרך הפייסבוק. כל מיני הצעות כמו 'היי, קוראים לי כך וכך, שמעתי שאת כבר לא בקשר עם ההוא, אשמח אם תרצי להיפגש'. דואגים לרדת עליו, אומרים שהוא לא שווה את זה, יש גם כאלה שמשתתפים בצערי, ומאחלים לי שאתגבר".
את בדרך כלל מאלה שמנסות לטפל בבעיות של קשר, לתחזק, להילחם עליו כדי שיצליח?
"כן. אבל זה מסוג הסופים שאתה לא חושב שיקרו. ואז זה קרה. אני ממשיכה את חיי. ואני בעיקר יכולה להגיד שחיים משעממים בטוח לא יהיו לי. זה ברור שעוד לא התגברתי לגמרי, אבל השבוע כבר התחלתי להסתכל על הדברים גם בהומור. לכתוב כמה דברים על החוויה הזאת. אין מה לעשות. אני לא יכולה לשבת כל היום ולבכות על זה. הרי תמיד אומרים שרק הזמן מעביר את הכאב. אני עוד לא לגמרי שם, אבל אני יודעת שאם אחשוב את זה בסוף אאמין לזה".
אתם בקשר?
"אפשר לומר שאנחנו לא בקשר. אני מעדיפה לסיים דברים כמו שצריך ולא לסחוב איתי שק עם גולגולות. אבל גרנו ביחד והוא עזב את הדירה ששכרנו, אז עוד יש דברים שצריך יהיה להפריד".
איך זה באמת עובד להישאר בקשר כל כך קרוב עם חיים שמש, המנהל המקצועי שלך, שאיתו ניהלת זוגיות משמעותית לפני כמה שנים, ועוד בעיקר עכשיו כשאת אולי צריכה לשפוך קצת את הלב על כתפו?
"אני כל כך אוהבת את חיים. אני יכולה לדבר איתו על הכל והוא מקבל את הכל ותומך. הוא בן אדם מדהים, אני מתה על ההומור שלו, ואני לומדת ממנו המון כל השנים. איך להסתכל על העולם. אני בת מזל שפגשתי אותו. הוא איתי מאז שגילה אותי, כבר בהופעה הראשונה שלי עם יוני בלוך בהייניקן הבימה, לפני כל כך הרבה שנים".
גוש, 27, גדלה בהרצליה כאפרת גושקס. היא התחילה לשיר כילדה במקהלת לי-רון, ולדבריה, "מגיל צעיר ידעתי שאהיה זמרת כמו שידעתי שקוראים לי אפרת". את התיכון לא שרדה עד הבגרות ("החלטתי סופית להיות זמרת וויתרתי על כל השאר"), וגם את בית הספר הגבוה למוזיקה "רימון" לא הצליחה לסיים. גם מהצבא שחררו אותה אחרי הטירונות: "לא הייתי צריכה להתאמץ. שתי דקות בחדר של הקב"ן הספיקו לו להבין שהצבא מסוכן בשבילי ושאני לא אשרוד אותו, כי אני אעשה לעצמי משהו".
בגיל 19 עברה לתל-אביב, ואחרי שכבר התפרסמה, הספיקה לעבור גם לשנתיים שקטות ביישוב הפסטורלי אבן יהודה, כבת זוגו של שמש, המבוגר ממנה ב-25 שנה ("ההורים שלי לא התרגשו מזה, הוא לא היה הראשון שהייתי איתו שהיה בינינו הפרש כזה של שנים"). אחרי הפרידה ממנו, נטשה את המושב לטובת העיר הגדולה. עם השנים, במקביל להתפתחות הקריירה שלה, פיתחה גם תדמית בלתי מעורערת כאייקון אופנה בעלת טעם משובח ("קיבלתי ביקורת לא מחמיאה אחת על איזה קימונו"). לאחרונה, לאור היכולת למנף את מגוון כישרונותיה, החלה לתכנן אפילו קפיצה לשלב בורגני חדש בחייה. "התכנון הוא שתהיה לי דירה עד גיל 30. אני מרגישה שאין לי בית ושזה חסר לי. זה מתיש לעבור דירה כל הזמן. החלטתי שכשיהיה לי בית משלי, אקנה לי גם פסנתר משלי. בינתיים אני שוכרת פסנתרים".
עם כמות העבודה המטורפת שלך, את כבר מתפרנסת בכבוד ממוזיקה. אפשר בכלל לעשות כאן כסף ממוזיקה אם את לא מופיעה בחתונות?
"ככל שהשנים עוברות אני רואה יותר ויותר תגמול. אני במוזיקה מתוך בחירה. מגיל מאוד צעיר ידעתי שזה מה שאעשה, וויתרתי על כל היתר. גם בתיכון וגם אחר כך, כשחשבתי ללמוד בסטודיו של ניסן נתיב, והוא אמר שאם ארצה ללמוד משחק אצטרך להתמקד רק בזה ולוותר על המוזיקה. כך שאני לא במוזיקה בשביל לעשות כסף. מצד שני, אין בזה שום דבר רע, לעשות חיבורים מעניינים כשיש. למשל לאופנה. למשל להיות פרזנטורית של תכשיטי פדני. אין לי בעיה להיות מזוהה עם מותג שמדבר אלי. אבל אני עושה רק דברים שאני שלמה איתם. לא אשתתף בתוכנית ריאליטי, למשל. ואין תוכנית שעלתה שלא הציעו לי. לא חשבתי שזה מתאים".
איך היה להשתתף במחזמר כל כך מיינסטרימי כמו "לילה לא שקט" בתיאטרון רפרטוארי ממוסד כמו הקאמרי?
"זו הייתה חוויה טובה בשבילי, ונשארו הרבה חברים מהקאסט הזה. מה שהיה מאוד נחמד בתקופה הזאת היה איזה סדר יום קבוע, כי אף פעם קודם לא הייתי בן אדם של סדר יום קבוע. אף פעם לא הסתדרתי במסגרות. אפילו כשפרנסתי את עצמי בכל מיני עבודות, הייתי גרועה בכל. גם בתור מלצרית. היו רק שני מקומות שהחזקתי בהם מעמד, בתור שוטפת כלים במסעדה ההונגרית של דודי שיק, שם גם אמא שלו לימדה אותי לבשל ונתנו לי לבשל קצת לפעמים, וגם ב'שייקספרי'. ברור ששמו אותי לעבוד בטיילת על הים, להכין שייקים בשיא החורף עם הרוחות המטורפות שם. אבל בקאמרי פתאום היו חזרות מהבוקר עד הערב ואז הצגות. היה מי שאומר לי מתי ואיפה להיות. זה היה אפילו נוח".
כתבו לא פעם שאפשר לשמוע במוזיקה שלך השפעות של איימי ווינהאוס. השנה הזאת, שהביאה איתה את כל העומס המבורך בעקבות ההצלחה של התקליט השלישי שהיה הראשון שיצרת לבד, היא גם השנה שחגגת 27. גיל שזוכה בעולם שלך לתהילה מפוקפקת. את מנהלת יחסים קרובים עם תהומות ההרס העצמי?
"ברור. זה המחיר הכבד שאנחנו משלמים במקצוע הזה. לעזאזל, התקשורת הימרה על מתי זה יקרה והיא חיה את החיים שלה ברזולוציה שלא הותירה שום ספק שזה יקרה. זה לא הפתיע אף אחד. אנחנו בעולם שיש בו כל כך הרבה רגש ונפש, ואת חופרת וחופרת כל היום בתוך עצמך והכל חשוף לגמרי. את לא הולכת למשרד בשמונה בבוקר ועובדת במספרים, אלא עובדת ברגשות ונותנת להם פורקן במוזיקה.
"המזל שלי מבחינתי הוא שאני עושה איזושהי דרך מדודה. זה לא בום אחד ענק. אני מרגישה שאני הולכת ומתפתחת, וכל פעם שאני מגיעה לאיזשהו הישג יש לי זמן לעכל אותו לפני ש. . . טפו טפו טפו, לפני שאני עוברת למקום אחר יותר טוב. מראש זה מקצוע עם חוסר ביטחון מאוד גדול".
כמה חוסר ביטחון את חווה?
"המון. זה חלק מהעניין. לפעמים אתה יורד מהבמה יותר ריק ממה שהגעת אליה. מחיאות כפיים זה נחמד, זה הדבר, נותנים לך אהבה, ממש, זה לא רק ביטוי. אבל אם אתה לא עולה מלא בעצמך בדברים טובים בלי קשר לאהבה החיצונית הזאת, אתה תרד אחר כך מרוקן לגמרי".
וכמה הרס עצמי?
"אני מתכתבת עם זה כל הזמן. אני הולכת לפסיכולוגית. למזלי לא הייתי מכורה אף פעם לשום דבר, רק לדיאט קולה ולסיגריות למרבה הבאסה. תמיד יש לי גבולות. אני מופיעה כל ערב. אף פעם לא אשתה הרבה לפני הופעה. יש לי את הוודקה רד בול שלי כל ערב לפני הופעה. זה המשקה שמפריד מבחינתי בין קודש לחול. רק לפני הופעה. אני מקפידה לא לעבור כמות מסוימת וזוכרת אם שתיתי יותר מדי, אז אנסה להוריד כמויות בפעם אחרת. יש במקצוע הזה כל הזמן התכתבות עם הנושא הזה. אם אתה מצליח לייצר מצפן פנימי ודיאלוג עם עצמך, זה עוזר. גם מוזיקה עוזרת לי. אני רצה לפעמים, הולכת הרבה. יש לי חבר בברלין ששולח לי תמיד שמות של הדברים שלהם לדעתו אני צריכה להקשיב, אז בהליכות שלי אני שומעת את זה. המוזיקה היא הדת שלי, היצירה היא העוגן שלי. ואני חושבת שאני בסך הכל בן אדם עם שתי רגליים על הקרקע".
גוש מצהירה כי היצירה היא סוג של תראפיה עבורה. "אני לא נותנת לעצמי יותר מדי זמן בין תקליט לתקליט, לא לעבוד ולא לכתוב. עד סוף השנה הזאת אגמור לכתוב את האלבום הרביעי ואכנס להקליט. אני יכולה להבין אמנים שלוקח להם שנים של הפסקה בין תקליט לתקליט, אבל לי עדיף להוציא כל שנתיים משהו. אני יודעת שמושלם זה לא יהיה אף פעם, ותמיד אפשר לעבוד על כל דבר עוד ועוד כדי לשפר אותו. אבל ברור לי גם שכל תקליט נעשה כתמונה על נקודה מסוימת בחיים שלי. אני יותר סלחנית. בתקליט הבא תהיה תמונה אחרת על נקודה אחרת. זה בסדר. למזלי תמיד עשיתי מה שאני רוצה, ואף פעם לא היה מישהו מחברת תקליטים שישב עלי וכיוון אותי לפי איזה צורך מסחרי. זה מזל, כי כשאתה צעיר קשה לך להגיד לא".
איך את כותבת, מחכה למוזה?
"אם אחכה למוזה לא אכתוב לעולם. זה תהליך הכי סיזיפי. אני לפעמים יושבת ליד המחשב סתם, וכלום לא יוצא. אם יש לי שורה ביום אני מבסוטית בטירוף. לא מזמן הייתי בבית של תרצה, אלמנתו של מאיר אריאל, והיא הראתה לי קלסרים שלו, וזה מדהים לראות איך הוא כתב. ערימות על גבי ערימות של בתים, 50 בתים לכל שיר, ואז הוא היה מתחיל להוריד עד לתמצות של הרעיון. אפשר ממש לראות שם את התהליך הזה, מהדף הראשון עד הדף האחרון כשהשיר גמור. ככה כותבים שירה. אבל אני ממש עוד לא שם. אני עוד לא יכולה לקרוא לעצמי משוררת".
בתקופה כזאת, כשאת כותבת יותר ויותר, יש סיכוי שייכנסו לכתיבה שלך גם נושאים חברתיים ופוליטיים יותר?
"באמת תמיד התעסקתי בעולם הקטן שלי, וזה מדהים, אבל פתאום יצא לפני כמה חודשים שכתבתי שיר פוליטי. לפני מחאת האוהלים, בלי שום קשר. זה היה בעקבות איזה עניין עם מס הכנסה. הם הרגיזו אותי. חשבתי על זה שמשלמים המון מסים כאן, ומזה יצא טקסט על המצב כאן, על יוקר המחיה. אבל כשהתחילה המחאה, גנזתי אותו. כבר נראה לי חסר טעם לעשות את זה אחרי. אני לא חושבת שהוא ייכנס לתקליט החדש".
המון יוצרים בני דורך מנסים לפתח קריירה גם בחו"ל. יש לך מחשבות כאלה?
"יש. אבל אני יודעת שזה ידרוש ממני לשנות הרבה דברים בחיים שלי. אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה".
מה תעשי בערב ראש השנה?
"בטח אהיה אצל הדודים שלי עם כל המשפחה".
את כבר יודעת להיות לבד?
"כן. למדתי להיות לבד. אומנם לקנות אוכל אני יותר אוהבת לעשות כשאני בזוגיות, כשיש למי. אני אוהבת את שוק לוינסקי, אני מכורה לחיים רפאל ולדגים מלוחים. אני אוהבת גם לבשל. בכלל, אני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לקרוא וקוראת המון. מזמן השלמתי לבד את כל מה שלמדתי בבית ספר. אני בעיקר רואה המון המון סרטים. כשאני חוזרת מהופעה ולא יכולה ללכת לישון מרוב אדרנלין, אני רואה סרטים עד ארבע בבוקר. השנה ראיתי 300 סרטים. שלוש פעמים עשיתי את המינוי של האוזן (השלישית) ל-100 סרטים בכל פעם".
מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"שאני אהיה מאושרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם