כואב, אבל פחות: על האלבום החדש של יהודה פוליקר
ב"כל דבר מזכיר לו", אלבומו החדש של יהודה פוליקר, ניכר שנמאס לו לכאוב, והוא רק רוצה לחגוג את גיל 60 פלוס
יהודה פוליקר, "כל דבר מזכיר לי", הליקון

אין הרבה אמנים ישראליים שמצליחים להוציא אלבום חדש ועדיין לגרום לכל שיר בו להשמע כאילו הם כבר שנים איתנו, חלק מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית. כבר בסינגלים הראשונים שיצאו מתוך האלבום החדש ניתן היה להבחין באותה תכונה קלאסית וחמקמקה שפוליקר מצליח להעניק לשירים שלו. "גברים קשוחים", למשל, שנכתב על ידי פוליקר ללחן של ניקוס קסידאקיס, נשמע ישראלי לחלוטין עם הטקסטים הביקורתיים שלו על המאצ'ואיזם הצה"לי. ישראלי כמעט כמו "קצר פה כל כך האביב" המדויק והטרגי שכתב לפוליקר דוד גרוסמן לכבוד האלבום החדש.

אבל למרות החזרה לחיק המוזיקה היוונית, פוליקר מודל 2011 הוא כבר לא פוליקר של "עיניים שלי" מלפני 25 שנה, וטוב שכך. בניגוד ל"עיניים שלי", שהכיל תחושת כבדות מסוימת, או "אפר ואבק" השואתי ו"פחות אבל כואב" העצוב כל כך שבאו לאחר מכן, הפעם אנחנו מקבלים פוליקר עליז ומשוחרר יותר, עם לחנים קצביים (וכמעט רקידים) ומילים משועשעות וקלילות הרבה יותר. למשל - ב"פומה פומה" המדבק או בשיר הספנים המסורתי "שלך לעד".
ועדיין, פוליקר לא יכול בלי להגיד משהו אמיתי ומשמעותי על החיים. גם באלבום החדש הטקסטים המושחזים עדיין שם, חכמים וראויים ללימודים בבית ספר. ב"אושר" למשל, שכתבה דווקא צרויה שליו ללחן כמעט צועני של פוליקר, הוא מביא מבט מפוכח ואירוני על החיים, כשכבר מצויים בצד הלא נכון שלהם. אלא שאם בעבר פוליקר נהג להתבוסס בקשיים ובצרות, היום הוא רק מבקש שלא יזכירו לו "שהאושר מדומה, שביר ומסוכן".
יש תחושה באלבום הזה שלפוליקר נמאס לכאוב, גם אם זה פחות, ועכשיו בגיל 60 פלוס הוא רק רוצה לשכוח את הצרות.
מעניין להבחין שעל אף אותה יציאה מסוקרת מהארון, פוליקר עדיין כותב את מילות שירי האהבה שלו לנשים - "רגעים של אהבה" או "כל דבר מזכיר לי" שזוכה כאן לשני ביצועים, אחד ביוונית עם חאריס אלקסיו המדהימה ואחד בעברית בסולו, שניהם מדברים על "אהובה" ולא על "אהוב". והאמת שיש בזה משהו מתוק, מסורתי, אולדפשנד, קצת כמו קשיש עקשן שמסרב להכנע לאיזה תכתיב פוסט-מודרני-גל-אוחובסקי שאמור לאכוף עליו לכתוב עכשיו לגברים. הוא עושה מה שהוא מרגיש ובעיקר מה שנשמע לו טוב, והאמת היא שזה נשמע מעולה.