על הסליחה: על ההתנצלות של ערוץ 10
ביום שישי בערב אלון הדר ראה על המסך פרצוף אנושי, אבל מה שהוא שמע היה רובוט מדקלם. על אסף צ'רנילס המתנצל והשידור של "השבוע" עם גיא זהר
אני בטוח שהתוכנה החכמה ניסתה לטשטש את הפער הזה, אבל משהו בביטוי המילים חשף את המכונה. הרגשתי שהוא אינו מקשיב להן, אינו מבין אותן, אינו מתעכב עליהן. כאילו יש מיסוך בין הפה שלו לבין שבב שמכיל את ספר הדקדוק הפנימי. אם הוא היה גורם אנושי, הייתי מכנה את זה פיצול תודעה.
במהלך דקה ו-19 שניות הוא לא הניד עפעף, דיבר בקצב קבוע ולא שיחק עם מנעד האינטונציות. דקלום מונוטוני שמרגע לרגע גרם למועקה להתפשט אצלי בחלל החזה. זה הזכיר לי עבודה בשם "וידויים" של האמן רועי רוזן, שבה הוא ביקש מעוזרת בית זרה לדקלם טקסט מטורף בעברית מבלי שהיא מבינה מילה.
לכל טלפרומפטר יש שם: בתחילת הדקלום הופיעה כתובית עם השם אסף צ'רנילס. בסוף הדקלום צ'רנילס לא היה שם, הוא היה מושג. הוויזואליה של מחיר ההתנהלות הכוחנית, הארדואנית משהו, זו שכופה ומשפילה מערכת תוך התבססות על העוצמה הטבעית שלה. לא הכרתי את צ'רנילס עד היום, ואני לא יודע מאיזה אולפן הוא גויס. לא הייתי רוצה לשבת במקומו על הכיסא, ואני בטוח שגם הוא לא נהנה במיוחד מהמעמד הזה. מפחידה אותי המחשבה שיום אחד עיתונאים יהפכו לסוג של קרייני חדשות, מפוצלי תודעה; ידקלמו חדשות שינוסחו על ידי עורכי דין ויעברו אישור של בעלי המניות.
גם אם בתחקיר של אבנר הופשטיין, עיתונאי מהימן שאף אחד לא הטיל ספק במקצוענותו, נפלו בדיעבד אי-דיוקים, יש בעיניי דרך לבקש את ההתנצלות. משפט כמו "אנחנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלה לפני ששידרנו אותן", לא מעיד שמישהו חיפש התנצלות (הרי הופשטיין בדק, חקר והעמיק), אלא השפלה. דקה ו-19 שניות של טלפרומפטר, ואני נשארתי יותר מבולבל ממה שהייתי לפני השידור. אם אנשיו של שלדון אדלסון רצו להבהיר לעם ישראל את האמת, הם נכשלו.
אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. אני לא זוכר שיהדות מוסיפה למהלך המוסרי שבין אדם לחברו ממד של כפייה או נקמה. גם כותב טור זה חטא לא אחת בטעויות - מקוצר זמן, ממחשבה מקובעת. כשנוכחתי בטעותי, הרגשתי אידיוט. התנצלות כנה תמיד שחררה, אבל היא אף פעם לא באה בכפייה. היא באה מהלב, לא מהטלפרומפטר.
התשובה העיתונאית לבעלי המניות הגיעה כמה דקות מאוחר יותר. זה היה טפטוף אטי וממושך של טבסקו על העצבים החשופים שלהם. בשעה 20:12, לראשונה , ראיתי את הראש של גיא זהר. מרגע זה ביצעה מערכת "השבוע" כמה מהלכים יוצאי דופן וחריגים
מי שחשב שהשידור של "השבוע" היה חד-פעמי, קיבל את התשובה העיתונאית החדה כבר למחרת במגזין עם אושרת קוטלר. גם החזית המצרית הבוערת לא הצליחה לדחות את התחקיר החשוב של אריק וייס על שכונת האורות באור עקיבא, שנבנתה במחדל רב-רשותי מתחת לקווי חשמל סופר-עוצמתיים. במהלך השנים חלו התושבים בסרטן ונשים בשלבי הריון מתקדמים הפילו את עובריהן. הרשויות לא עשו דבר להזזת הפגע לאורך 16 שנה. הכתבה הסתיימה בדימוי שזיקק את ישראל 2011: אנשים מודאגים אוחזים בידיים פלורוסנטים ארוכים, מקרבים אותם לקווים האימתניים - ולפתע מנורות הניאון נדלקות מכוח ההשראה של החשמל. אור חדש נופל על העיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם