מחיר הדמים: על הסרט "קולומביאנה"
לוק בסון הרגיל את מעריציו הרבים לסטנדרטים נמוכים, אבל "קולומביאנה", שיזם והפיק, לא מצליח להגיע אפילו לרף הזה
''קולומביאנה'', ארה''ב/צרפת, 2011
אך כמו אלוהים, גם בסון איננו פראייר. לכן, אף שאינו שובת ממש ממלאכתו, הפעם הוא רק בפונקציית יוזם, מפיק ואחד מתסריטאי הסרט, והוא מעביר את העבודה השחורה, כלומר את הבימוי עצמו, לקבלן משנה בשם אוליבייה מגטון, הנושא שם מעולה למי שמתעסק בסרטי אקשן. אותו מגטון ממנף פה את ההפקה של בסון על אודות קילרית ילידת קולומביה, שבגיל רך ראתה מקרוב איך שליחיו של ברון הסמים דון לואיס מחסלים את הוריה, שהיו גם הם חלק מתעשיית ההרואין המקומית.
היתומה הזאת משכילה להימלט מיחידת החיסול ואיכשהו מתגלגלת לאמריקה, שם חיים בצוותא הסבתא שלה ודוד פפה, הפורשים עליה חסותם.
חולפות להן 15 שנים והילדה הופכת לרוצחת מיומנת, המבצעת חיסולים בהזמנה שהדוד היקר שלה מפקיד בידיה. למעשה, בכל אמריקה אין מחסלת יעילה ממנה, ואין זה מפליא שהאף.בי.איי בכבודו ובעצמו מתעניין במעלליה. עד פתיחת הסרט הספיקה הגברת הצעירה להרוג כבר 22 איש, והקיק המיוחד שלה הוא שעל כל גופת מחוסל היא משרטטת רישום של סחלב נדיר, הגדל רק בקולומביה ושמו, ניחשתם נכונה, קטליאה.
מהתקציר המצומצם הזה עולה שהצד הסיפורי אינו ממש החלק החזק והמלוטש של הסרט. שהרי מגטון, הפועל השכיר של בסון, נדרש רק לבצע על הבד את הגותו של הבורא הפרטי שלו - אקשן, אקשן, אקשן. פיצוצים, מרדפים על גגות והרבה טעם רע. בעניין אחרון זה מוצא לו מגטון שותף נאמן בדמותו של הצלם רומיין לקורבה, הצובע את "קולומביאנה"
"קולומביאנה" אינו טורח לעמוד אפילו בסטנדרטים הנמוכים שסרטי בסון הרגילו בהם את חוג האוהדים הנרחב שלהם. די לו במעורבותה האקטיבית של זואי סלדנה, המבצעת על הבד את התפקיד הראשי. מיס סלדנה, המוכרת בתחפושת הכחולה שלה ב"אווטאר", איננה שחקנית מקליבר כלשהו, עם זאת, בד הגוף המתוח עליה עושה את העבודה שכשרונה הדל מונע ממנה.
וגם פן ישראלי ל"קולומביאנה". המלחין נתנאל מישלי, שכתב פסי קול מוזיקליים ל"קירות", ל "עיניים פקוחות", ל "אושפיזין", ל "תהילים" ול"אבנים", תורם את שלו לסאונד הרעשני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם