ישראל האמיתית: על "התעוררות"
פרויקט "התעוררות" המשודר ביס דוקו מחזיר מדי ערב את האמון בטלוויזיה. סרט אחר סרט נחשפת נבחרת של גיבורים אמיתיים מהשטח
שבע דקות של היפר-ריאליזם. מתוך "התעוררות: באר שבע" צילום מסך
בימים שערוץ טלוויזיה בישראל עדיין מאמין ש"הדור הבא" הוא הדבר הבא, יש כאלה שחוזרים לערכים של טלוויזיה טובה שכבר הספקנו לשכוח: שכל, אג'נדה ומפלי כישרון. באופן עגום טילים חכמים כאלה יכולים להתקיים רק מחוץ לפריים-טיים - אי שם בערוצי הלוויין או הכבלים. לא חברים, אני לא מדבר על "החיים בלה לה לנד". פרויקט "התעוררות" המשודר ביס דוקו הוא זה שמחזיר לי מדי ערב את האמון בטלוויזיה.
בעולם ידוע שישראל היא מעצמת דוקו, אבל בשוטף היוצרים מתפרנסים מהפקות שהשם ישמור. ביס דוקו קלטו את הסופה החברתית ונתנו לה מענה: סרט דוקומנטרי קצר שמגיב כמעט בלייב. כדי לאפשר את החזון, היוצר מונחה לצאת לבדו לשטח. בלי צלם, בלי סאונדמן, בלי נערת מים. התנאים האלה מכריחים את היוצרים למצות באפס זמן את מלוא כישוריהם.
קחו, למשל, את "התעוררות: באר שבע" ששודר בסוף השבוע. הבמאית שירלי ברקוביץ' נסעה למאהל בדרום ובחרה להתמקד בטלי בת ה-16 ובאמה . אלה היו שבע דקות של היפר-ריאליזם נוקשה ומטלטל שהדהים אותי.
"טלי נערת רחוב", הכריזה הנערה המתוקה הזו, שבדקה מול עצמה, כאילו המצלמה בכלל לא נמצאת שם, אם תצליח אי פעם להשתחרר מהמקום הזה. אמא אבודה שאינה מפסיקה להתאבל על מצבה; חברים לכיתה שמחרימים אותה. רגע האזעקה הוא האות להימלט מהסיוט הזה. ריצה למרחקים קצרים שנבלמה בזרועותיה החסונות של האם, שם מיררו השתיים בבכי. המצלמה של ברקוביץ' התעכבה על קעקוע שנחרט באזור הכתף של הבת: "אמא".
אני לא מבין איך תיעודים אקטואליים כאלה לא הצליחו לחדור לפריים, לאולפני השישי, למוספי השבת בטלוויזיה. איזה טמבלים העורכים שמפספסים כישרונות כאלה. אמנם "השבוע" של ערוץ 10 ניסה בתחילת דרכו לשלב כמה כתבות בסגנון (כולל אחת, עוצרת נשימה, של דובר קוסאשווילי), אבל התקפל מול הביקורת של המנהלים השמרנים.
הגיעה העת לגוון עם שפה חדשה. היא כל כך משמעותית, היא כל כך שלנו. איזו כתבת אולפן הצליחה עד כה לקמט לשבע דקות סיפור רחב כמו מדוע העלייה הרוסית לא שותפה למחאה החברתית? זה קרה בסרט של ראובן ברודצקי, שתיעד שיחה (ברוסית) בין בנו הצעיר לסבתא. הנער מתחנן בפניה לתת צ'אנס לשינוי, להבין את מהות ההגירה של המשפחה לישראל. היא מזהירה אותו שדינו נחרץ: הוא יהיה מסומן לעד על ידי השלטונות. דמעות הנער נועדו למוסס את חומות המלח של הייאוש.
סרט אחר סרט נחשפת נבחרת של גיבורים אמיתיים מהשטח, מרתקים יותר מכל כוכב ריאליטי. אי אפשר להסיר את העיניים, חייבים להתפעל מהטקסטים שלהם, לקוות שהמיזם האקטואלי לא יירד לעולם מהמסך. "יאללה בית שאן, להוציא את האש מהבתים", צעק הפעיל החברתי, שגורש מהמאהל שהקים ברחבת העירייה. "שקית היא לא מבינה, מה אני אגיד מחאה", מיואשת מוכרת הבגדים מאשקלון, אושרת בן חיים. "כל המדוכאים יד אחת, מאבק אחד, ניצחון אחד", קורא ראובן אברג' ל, איש הפנתרים, רגע לפני שהשוטרים עוצרים אותו.
ואי אפשר בלי המרשמלו של הפרויקט: ראיון מרהיב עם רני רהב ("ממי? ממה?"), שלא מפספס את ההזדמנות לדברר את האנשים הנעדרים של השבועות האחרונים. עשירי ישראל. רהב לא ממצמץ לרגע, ואינו מפחד לספוג את האש. יוצא נגד הדרישה לאורח חיים צנוע ("יפות נפש"), מבטל את מודל מדינת הרווחה הסקנדינבי ("אתה יודע מה אחוז המתאבדים בנורווגיה"), אבל בין המילים והידיים המשולבות נושבות במשרדו המהודר גם רוחות של פחד, רתיעה, אכזבה. "אתם יודעים למה אנחנו לא מצדיעים להם", הוא מסביר מדוע אזרחי ישראל מסרבים להוקיר את הטייקונים. "כי אנחנו חארות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם