מארק אמר להרים ידיים: על ההופעה של מארק רונסון
מארק רונסון הצליח אמש לסחוף את הקהל בתל אביב עם אישיותו הכריזמטית, אבל בסה"כ סיפק מופע לא אחיד ברמתו שחלקו נשמע כמו הפקה מהוקצעת וחלקו כמו מופע קאוורים. געגועים לאיימי
מארק רונסון בישראל, חמישי, 25.8
לפחות הוא השתדל. מארק רונסון בישראל גוני ריסקין
באחד מפרצי האהבה שלו לקהל התל אביבי, הודה מארק רונסון שכאשר הופיע פה במועדון הזאפה בסוף 2008 היתה זו ההופעה הכי כיפית בכל אותו סיבוב הופעות ולכן בחר לסגור דווקא כאן את הסיבוב הנוכחי שלו. לצערי, אי אפשר לומר שרונסון שיחזר את אותו ערב קסום. הוא אמנם העניק מלא אהבה וכבוד לקהל במהלך הערב והצליח לסחוף אותו עם אישיותו הכריזמטית, אבל סה"כ מדובר במופע לא אחיד ברמתו שחלקו נשמע כמו הפקה מהוקצעת וחלקו כמו מופע קאוורים של חבורת זמרי ליווי.
אולי הבעיה המרכזית של ההופעה היא בחירת השירים. היות ומדובר בסיבוב המלווה את האלבום השלישי של רונסון, "Record Collection", רוב השירים נלקחו מהאלבום הנ"ל, שאפעס, לא כולל שירים חזקים ומוצלחים במיוחד: "The Night Last Night" וה-"Bike Song" לא מצליחים להרים באמת את הקהל ונדרשת לא מעט הפעלה מצד רונסון והמלווים שלו, שכל שתי דקות מקפידים להזכיר ש"עודד אמר להרים ידיים". הקהל הישראלי צייתן והידיים מורמות, אבל לא עוברות כמה שניות והידיים יורדות למעלה עד לאה-גה-דו הבא. קלאב מד, מישהו?
בעיה בבחירת השירים. מארק רונסון
גוני ריסקין
בעיה נוספת היא בחירת הזמרים. אם בסיבוב הקודם רונסון הגיע מצויד בדניאל מריווט'ר עם קול הנשמה שלו ועם הראפ העצבני של גוסטפייס, הפעם קיבלנו איזו זמרת אלמונית שרצחה על הבמה לא מעט שירים ובעיקר את הביצוע ל"Stop Me" של
הסמיתס. מצד שני, הנוכחות של אלכס גרינוולד ובוי ג'ורג' מצליחים להקנות למופע שוב תחושה מקצועית ואיכותית, גם אם הגירסה של ג'ורג' ל"Do You Really Want to Hurt Me" נשמעת קצת כמו ערב נוסטלגי על איזו ספינת שעשועים.
ערב נוסטלגי. בוי ג'ורג' גוני ריסקין
הערב מסתיים ברגע מחווה מרגש באמת של רונסון לאיימי ווינהאוס ז"ל, ידידתו הקרובה ומי "שבזכותה אני פה" כפי שהוא מעיד בעצמו, עם הקדשה של "Back to Black". בביתן הגדול של גני התערוכה, הלוקיישן הגדול ביותר שהופיעו בו בסיבוב כולו, היה נראה שזה בדיוק מה שחסר לרונסון וחבריו מהביזנס אינטרנשיונל - איזו זמרת גדולה באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם