חריגה מהשגרה: על "גזר דין גוף"
ביד אחת תומך באלוהים וביד האחרת אוחז בחופש. "גזר דין גוף" היא רשימת קיץ על היופי הפנימי החבוי באחרוּת
אני לא קוראת שירה מובהקת, ובוודאי שאיני מבקרת שירה. שירים רבים חסומים מפניי.
הביטו אל מעבר לנגלה. "גזר דין גוף" עטיפת הספר
באוניברסיטה היה מורה שפתח את דלתות השירה, והשורות הקצוצות הוצפו אז אור. אבל מאז חלפו שנים, ואני קוצצת בצל במטבח שהותקן בו מזגן שמתאמץ להקל עלי את העונה המרה, ואני מתעוררת לפנות בוקר לא מבורך כדי לגרד עקיצות יתושים על זרועותיי החשופות למיני נגעים. אני מדליקה את מנורת הקריאה, הופכת עמוד בספר נוסף שמתאר את הרגעים החולפים לאבדון בחייהם של אנשים ביבשות רחוקות.
לפתע באוגוסט נקרה לידיי ספר שירה. במונחי השוק והתקשורת זה ספר מה-זה ישן. הוא יצא לאור ב-2010. כתבו אז עליו בעיתונים וגם ראיינו את המשורר הצעיר, שמשוררת בכירה פרשה עליו כנפיה.
ראיתי את אופיר נוריאל לפני כשנתיים. הוא עמד על במת מוזיאון ת"א עם חבריו חניכי ניצ"ן וזמרי מקהלת מורן בניצוח נעמי פארן. הוא שר, הוא שיחק, הוא קרא משיריו. השירים שלו הפעימו. עוצמת הכנות הפשוטה שבהם וחוכמת החיים הכאובה, זרמו אל הקהל. אמרתי לעצמי שאני מבינה את שירי נוריאל לא רק מפני שגם בתי חניכת ניצ"ן והחֶברה הנורמטיבית אינה מעוניינת להכיר את תבונת נפשה עם ההומור שלה והמחשבה המקורית. אמרתי לעצמי שהבחור הזה אמיץ כמו אני לא יודעת מה. יש לו התעוזה להיחשף באנושיותו הצורבת, בעודו מודע לכל מבט שתוקעים בו.
הספר שלו הגיע לידי לפני זמן רב ולא העזתי לגעת בו, כפי שאיני מעיזה לגעת בפצע פתוח בבשרי. אבל תעוקת הקיץ ואוויר המחאה, שכנראה לא תביא להפלת הממשלה הרעה, תקעו בי קוצים של לגיטימציה. היום אני חורגת מן השגרה השְלווה גם כשאין שָלווה. הפעם זה בעניין שירי אופיר נוריאל המעניק יופי עירום למצוקות אנוש. בעמוד הראשון כתוב כך (וזה רגע לפני השירה): "הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שאני ראוי לתואר אדם הוא מילים שאני קורא או מוחק. זאת הסיבה שאצלי בתיק יש תמיד ספרי שירה שבלעדיהם אסור לי לצאת מהבית".
השירה של נוריאל מדברת על היום שלו. יום אמיתי של בחור שיוצא לעבודה גם כשקשה לו לקום מהמיטה ("קמתי לעבוד עם תחושת מועקה וכובד/ של בן תמותה המבין פתאום שהוא לבד בעולם."), שמתמודד בעוז במסגרת יחסיו עם האֵל, מאמין לא-עיוור: "להאמין זה ביד אחת להחזיק חזק/ את אלוהים שלא יפול וביד השניה לתפוס בכוח את החופש".
נוריאל פותח בספרו את כל מה שנפש רגוזה לא רָצה להראות לעולם. הוא פורש ייסורים של גבר צעיר שמבקש לקרוע את גופו מרוחו, כי חיצוניותו מונעת ממנו קשר בלתי אמצעי עם העולם, עם אשה אהובה. "שער הגוף תמיד חסום ואין לי דרך להגיע אלָיךְ/ רק עם הרוח, בלי הבשר." זה תיאור מדייק להרגשה המענה את מי שבא לעולם ומכוות האחרוּת בבשרו. האחרוּת היא החלק החיצוני של הדברים. והכישרון עם היופי הטהור נחבאים מאחורי הבשר.
אני שמחה על הרגע הקיצי שזימן לי רשות להצטרף לנוריאל בצעקתו המעודנת: הביטו אל מעבר לנגלה. בקשו את יפי רוחו. כל ספרי השירה בתיקו.
אופיר נוריאל, "גזר דין גוף", שירים, פגאסוס, הקול החדש, 52 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם