כבוד, אחי, כבוד: על קניה ווסט וג'יי זי
אחרי שנים שגדלו זה לצד זה, האגו של ג'יי.זי והאגו של קניה ווסט מאחדים כוחות לטובת המשימה המגלומנית המשותפת: להפוך לאגדות חיות
בעצם, "פרויקט" היא מילה קצת קטנה על הדבר הזה. מדובר, לא פחות, בפסקול שמסכם את הדרך הארוכה שעשה ההיפ הופ מרחובות ברוקלין לסוויטות במנהטן. וכן, זו בהחלט הזדמנות מצוינת לשיעור היסטוריה קצר על אודות שני הראפרים שסללו אותה. 9 במרץ 1997 היה יום קשה עבור ג'יי. זי. כשישה חודשים לאחר שהחוף המערבי איבד את הלוחם האלמותי טופאק שאקור, איבד ג'יי.זי את חברו הטוב, נוטוריוס ביג, שהיה המלך הבלתי מעורער של ניו יורק.
באופן אירוני, היום הטראגי הזה הזניק את הקריירה של ג'יי.זי, שעד אז עמד בצלם של שני הענקים. גורלו של ווסט השתנה ב-29 באוקטובר 2002, הלילה שבו עבר תאונת דרכים קשה. עד אותו לילה ווסט כשל פעם אחר פעם בניסיון למכור את עצמו כראפר ונותר בגדר מפיק מוזיקלי המוכר רק למביני עניין בסצנה. הסינגל "Through the wire", שאותו הקליט בקול מנומנם ולסת תפורה, היה בדיוק מה שרוק-א-פלה, חברת התקליטים של ג'יי.זי דאז, הייתה צריכה כדי למכור אותו כאמן סולו.
ה"ניו יורק טיימס" התמוגג וקבע שווסט הפריך את הטענה שלפיה מפיקים לא יכולים לעשות ראפ. בין שני התאריכים הגורליים הללו הספיקו השניים לשתף פעולה. ב"Roc La Familia The Dynasty" האלבום של ג'יי.זי מ-2000, ווסט הפיק מוזיקלית את "This Can't Be Life" שכלל הופעת אורח בלתי נשכחת של סקארפייס וגניבה שערורייתית של ליין תופים מד"ר דרה.
ב"The Blueprint", האלבום של ג'יי.זי מ-2001, ווסט כבר הפיק לא פחות מארבעה שירים תוך שהוא מפיח חיים בנשמה הנרקבת והמסונתזת של ההיפ הופ עם צליל חם בהשראת בארי גורדי (מייסד חברת התקליטים מוטאון) וג'ים מוריסון.
הסינגל הראשון, "Izzo", הפך מיד לקלאסיקה בזכות טכניקת ההפקה שקניה העלה לדרגת אמן: לקחת שיר נשמה קלאסי (במקרה הזה של הג'קסון פייב), להגביר את המהירות שלו, לחתוך אותו כך שלא יהיה אפשר לזהות את המקור - ולהושיב את הכל על תופים.
ווסט, ש"Izzo" היה הלהיט הראשון שיצא מתחת ידיו, מיהר לקעקע את שמות השירים שהפיק על זרועו. בהופעת אורח קצרצרה בקליפ של "Izzo" (משהו כמו שנייה וחצי) הוא נראה משוויץ בקעקועים הללו. אגב, באותו קליפ מבליחה לשניונת נבואית קוסמית גם ביונסה, אשתו לעתיד של ג'יי.זי. ב"The Blueprint 2", אלבום ההמשך המאכזב שיצא ב-2002, ווסט לא רק הפיק ארבעה שירים אלא גם סוף סוף זכה להתארח כראפר ב"The Bounce" למרבה הצער, הראפ של ווסט היה כל כך מעפן שהוא היה לאורח היחיד ששמו לא הוזכר על עטיפת האלבום.
אבל ווסט לא הרים ידיים והמשיך לעבוד עם ג'יי.זי בעודו מהנדס במוחו תוכנית לכיבוש העולם. ב-2004 הוא הצליח לגרום לג'יי.זי לשים עליו את הז'יטונים ולהוציא לו אלבום סולו. כך, בימים שבהם הניהיליזם הקומי של אמינם והגאנגסטא ראפ המאיים של פיפטי סנט שלטו במצעדים, הגיח משום מקום ראפר שמתהדר בחולצות פולו ובתיקי לואי ויטון ומטיף לאמונה ולזניחת המטריאליזם, תוך מתן דגש על ערכים משפחתיים ושחייה נגד הזרם.
אמנם זה היה לחלוטין תלוש מרוח התקופה, אבל הכנות החיננית והמגושמת של ווסט פלוס חותמת הכשרות של ג'יי.זי עשו את העבודה: "Collage Dropout" שנחשב בעיני רבים לאלבום הטוב והחשוב ביותר של העשור הראשון של המילניום, הפך את ווסט לכוכב. מאז כל אלבום שהוא הוציא שינה את פני עולם ההיפ פופ שוב ושוב.
זה התחיל בפלופ. קניה ווסט וג'יי זי
גטי אימג'ס
מכוונים גבוה
בחזרה ל"Watch the Throne", האלבום המשותף יוצא בתקופה שבה ג'יי.זי פופולרי ועשיר כתמיד, אך נשמע קצת שבע מבחינה אמנותית. "The Blueprint 3" אמנם היה שלאגר רציני שכלל שני מגה להיטים (נו, זה עם ריאנה וזה עם אלישה קיז), אך הביקורות עליו היו פושרות יחסית לביקורות על האלבום הראשון בטרילוגיה.
ווסט, לעומתו, נמצא בכושר שיא: אלבומו האחרון, "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" קיבל ציונים מושלמים ממגזינים כמו "רולינג סטון" ומאתרי ביקורת מוזיקה מחמירים כמו פיצ'פורק. למרות ההתחלה הצולעת בפלופ ההוא מ-2002, הקילומטרז' שצברו השניים יחד טיפח את הכימיה המוזיקלית ביניהם: הטכניקה הכמעט מושלמת של ג'יי.זי ומגוון הרגשות שלמד ווסט להביע משלימים זה את זה.
כאקט של בגרות ווסט אף מחל על כבודו ונתן למפיקים כמו הריזה, קיו טיפ וסוויז ביטס לספק את המוזיקה שעליה הם יעשו
את הראפ. זה לא אומר, כמובן, שאין מאבקי אגו ואין חיכוכים. בזמן העבודה על האלבום נפוצו שמועות שלפיהן ג'יי.זי סטר לווסט במהלך ויכוח באחד הסשנים. ג'יי.זי מיהר להבהיר: "ברור שיש ויכוחים ואפילו צעקות בינינו בזמן ההקלטות, אבל אני לעולם לא אפגע בכבוד שלו". מן העבר השני, ווסט מכנה את ג'יי.זי "אחי הגדול", אבל פותח את הג'ורה המפורסמת שלו כשמשהו לא מוצא חן בעיניו. אבל רוב הזמן במקום להילחם זה באגו של זה ווסט וג'יי.זי פשוט משלבים אותם למשימה המגלומנית המשותפת שלהם. ברשימת הסימפולים אפשר למצוא ענקים כמו אוטיס רדינג, ג'יימס בראון וקרטיס מייפילד. מה שמראה שווסט וג'יי. זי מכוונים גבוה: מגרש המשחקים של ליידי גאגא או ריאנה כבר לא מעניין אותם; הם שואפים ששמם יתנוסס בהיכל התהילה לצד השמות שעליהם גדלו. האם "Watch the Throne" יביא אותם לשם? ימים יגידו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם