תפקיד חייו: מאט דיימון רץ לפוליטיקה?
מאט דיימון לנשיאות ארה"ב? מאז שהבמאי מייקל מור השתעשע ברעיון הוא התפשט באינטרנט וכבר אינו בגדר יוזמה הזויה. גם התבטאויותיו התכופות של השחקן בנושאים פוליטיים משאירות פתח לשינוי בקריירה. אובמה, מאחוריך
השחקן החתיך שעדיין נראה כמו ילד למרות שהוא כבר בן ארבעים, התפרסם בתפקידו בסרט "סיפורו של וויל האנטינג", בו גילם בן מעמד הפועלים מבוסטון. מאז, הוא זכה לשבחים רבים בהוליווד על הופעותיו במגוון סרטים, החל מסרטי פעולה וכלה ב"אינוויקטוס", על נבחרת הראגבי הדרום-אפריקאית בימי הפוסטאפרטהייד. נשאלת השאלה, מדוע מוזכר דווקא שמו של דיימון כמועמד אפשרי מטעם הדמוקרטיים להתמודדות במירוץ לנשיאות בשנה הבאה. מי שמחפש תשובה פשוטה, יכול למצוא אותה אצל הבמאי השמאלני מייקל מור.
בשיחה עם הבלוג הליברלי "פיירדוגלייק" הזכיר מור את דיימון בעודו מתאר את התסכול מהתנהלותו של אובמה, שבעיני אמריקאים שמאלנים רבים מתעלם מהם כשהוא מתפשר עם הרפובליקנים. מור כינה את העמדות הפוליטיות של דיימון כ"אמיצות" וקרא לו להתמודד מול אובמה. זאת, על אף שהשחקן עצמו מעולם לא רמז אפילו שהוא שוקל התמודדות.
הרעיון של מור התפשט מהר באינטרנט ועורר כצפוי צחקוקים, אך גם תגובות זועמות מהשמרנים. וכשבוחנים מיהו דיימון, מתברר שגם אם הרעיון נשמע הזוי תחילה, אי אפשר לפסול אותו על הסף. ראשית, בשקט בשקט ובעזרת הכריזמה שלו, הפך דיימון לדובר של חלק ניכר מאמריקה הליברלית. בכל נושא - מהמלחמה בעיראק ועד מצב מערכת החינוך - הוא שמח להשמיע את דעתו, ובמקרים רבים אמר שאובמה לא ניצל את המנדט שניתן לו. ושנית, הוא הוכיח שוב שבאמריקה, יותר מבכל מדינה בעולם, הגבול בין הפוליטיקה לעולם הבידור מטושטש למדי.
מרייגן ועד קלינט איסטווד, מסוני בונו ועד ארנולד שוורצנגר - רשימת השחקנים והזמרים האמריקאים שהפכו לפוליטיקאים היא ארוכה. "סוג האנשים שעושים קריירה כשחקנים הוא לעתים קרובות אותו סוג של אלו שרוצים להיות פוליטיקאים", אומר פרופסור רוברט תומפסון, מומחה לתרבות פופולרית מאוניברסיטת סירקיוז. "בשני המקרים אתה צריך לגרום לאנשים לאהוב אותך ולעבור טוב מסך".
אז מה, מאט דיימון ירוץ לנשיאות? בשנה הבאה, כמעט בטוח שלא. אבל ביום מן הימים? אין לדעת.
דיימון הלך להוליווד, אך בניגוד לרבים מעמיתיו, הוא לא בוחר את נושאי המאבק שלו במסיבות עיתונאים מבוימות היטב על נושאים שקל להזדהות איתם, כמו הפסקת הרעב באפריקה. במקום זאת, דיימון נותן את שמו למאבקים מאוד לא אופנתיים. למשל, "מפלגת המשפחות העובדות", מפלגה שמאלנית אלמונית שהוקמה כדי ללחוץ לקידום אידיאלים מתקדמים במדינת ניו יורק. מבחינתו של סלבריטאי הוליוודי, לא יכול להיות צעד פחות טרנדי מהצמדת השם שלך למפלגה כזו.
לצד שון פן בנושא האיטי וג'ורג' קלוני בעניין דרפור, דיימון הוא אחד מהכוכבים הגדולים הבודדים שבאמת יכולים לטעון שהם פעילים, ולא רק סלבריטאים המצמידים את שמם לפעילות שנשמעת טוב. בין השאר הוא מתח ביקורת על המלחמה בעיראק, ובאחרונה גם תקף את אובמה בעקבות הההסכם שאליו הגיע עם הרפובליקנים בנושא תקרת החוב. בנוסף, דיימון גם קורא להטיל יותר מסים על אנשים עשירים כמוהו.
ואולי לא צריך להיות כל כך מופתעים מדבריו של דיימון. אחרי הכל, מדובר באדם שלמד אנגלית באוניברסיטת הרווארד היוקרתית (על אף שפרש לפני שסיים, כדי לקדם את קריירת המשחק שלו). הוא גם בא מבית משכיל: אימו היא פרופסורית לחינוך. אולם, עם כל הכבוד לרקע המכובד הזה, המומחים סבורים שהוליווד נתנה לו את מה שהוא זקוק לו
הדוגמה המפתיעה ביותר היא כמובן השרירן והשחקן ארנולד שוורצנגר שהפך למושל קליפורניה, ועמד בראש אחת הכלכלות הגדולות ביותר בעולם. אך ההצלחה הגדולה ביותר בתחום רשומה על שמו של רונלד רייגן, שהפך משחקן בסרטים זניחים לאחד הנשיאים המשפיעים ביותר במאה העשרים.
אלו ההצלחות הבולטות, אך האמת היא שדרכו של שחקן אל הפוליטיקה לא תמיד קלה. בצד הליברלי הוזכר שמו של וורן בייטי כאחד שעשוי לרוץ לנשיאות - אך הוא מעולם לא עשה זאת. ומהצד הרפובליקני יש את הדוגמה של פרד תומפסון. מעט מאוד אנשים טישטשו כמוהו את הגבול בין משחק לפוליטיקה, כשניצל את קריירת המשחק שלו כדי להפוך לסנטור. הוא אף גילם את נשיא ארצות הברית בטלוויזיה, אך כאשר התמודד בשנת 2008 על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, הוא נחל כישלון אדיר.
אם כך, המסקנה ברורה: האמריקאים אולי מקבלים בשמחה שחקנים שרוצים להפוך לפוליטיקאים - אבל הם לא מוכנים להעניק להם צ'ק פתוח. "סלבריטאות יכולה להיות ברכה או קללה", מסכם תומפסון. "אתה יכול לגרום לאנשים להקשיב לך, אבל אתה צריך גם להגיד משהו שהם רוצים לשמוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם