אריאל, מאז ולתמיד: על "אני והזילבר"
אין ב"אני והזילבר", סרטו של בנו של אריאל זילבר על אביו, וידויים לוהטים או סיפורי לול עסיסיים. כן יש סרט מצוין בו מתגלה אמן באופן שעוד לא הכרנו
"אני והזילבר", יס דוקו
לא יודע בן כמה הבן שלו. אריאל זילבר צילום מסך
רועי לא צולל לים העכור הזה. הוא מנסה להבין את אביו "לפני שחזר בתשובה והתחרפן". לא רק התהום הפעורה בינו לבין אביו כואבת לו. את המוזיקה, שעוברת בירושה לאורך דורות במשפחה, הוא מזהה כקללה. כמפלט. במקום לחבק, במשפחה שלו ניגנו ושרו. עד שאיבדו, עד ששכחו את היכולת לאהוב. הוא לוקח את אריאל זילבר למסע אחורה, למחוזות ילדותו, לקיבוץ גן שמואל, שם עזבו אותו הוריו בגיל ארבע ובאו לבקר אותו אחת לכמה חודשים, שם החלה הקללה שמונעת עד היום גם מרועי עצמו את היכולת לשמוח ולאהוב.
זה סרט מצוין. אריאל זילבר לא מתפשט בו עד התחתונים, ועדיין הוא מתגלה לנו באופן שלא הכרנו אותו גם אחרי שנים רבות כל כך. אין כאן וידויים לוהטים או סיפורי לול עסיסיים, כי כזה הוא אריאל זילבר. מצומצם. איטי. דל-הבעה. מתבטא טוב יותר על הפסנתר, עם החצוצרה בפיו, ופחות מול התביעה הנבוכה של בנו להבעת רגש. והתפוח נופל לא רחוק מדי מהעץ. רועי, כמו אביו, מתקשה לנסח את התביעה - מה בעצם הוא מבקש. משהו בוער בו, מציק לו, בגללו הוא עשה את הסרט הזה. והוא מתגמגם ומתקדם ונסוג. עד שנכנסת לחייו בת הזוג שתהיה אשתו, עמנואל, ותובעת בחוכמה לשים קץ לשושלת השתיקה במשפחת זילבר.
בן כמה אתה, שואל אריאל זילבר את רועי, הבן שלו, באיזה רגע בסרט. האיש שיודע בדיוק מה טוב לכל עם ישראל, לא יודע בן כמה הבן שלו. האיש המצחיק, הקל, המגעגע מול המיקרופון. איפה מצחיק. איפה קל. גבר מזדקן, בודד, חי עם חתול על פיסטין בגליל, והבן שלו - בן 35, בסוף הוא נזכר - לא יכול לקרוא לו אבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם