כולנו גרגמל: על "הדרדסים"
לא רק המבוגרים שגדלו על הדרדסים יתאכזבו מהסרט: גם הילדים עלולים לפהק בו
''הדרדסים'', ארה''ב, 2011, 103 דק'
לקדם את המרצ'נדייז. "הדרדסים" יח''צ
"הדרדסים" מנסה לפנות גם למבוגרים וגם לילדים, אך היכן שחלק מסרטי פיקסאר הצליחו "הדרדסים" נכשל. יש בסרט יותר מדי סצנות מלודרמטיות שבהן הדמויות מתחילות לדבר זו עם זו ולהסביר איך הן מרגישות, וכשזה קורה הילדים באולם מתחילים לפהק ולנוע באי נוחות במקרה הטוב, ולקפץ ממקום למקום במקרה הפחות טוב. כשרגעי הפעולה חוזרים והמוזיקה גוברת הילדים שוב חוזרים לכיסאות ומתרכזים בסרט.
הסרט מספר את סיפורה של קבוצה קטנה של דרדסים שתוך כדי בריחה מאויבם המושבע גרגמל מגיעים בטעות למנהרה קסומה המביאה אותם היישר לניו יורק. שם הם פוגשים בני אנוש, מתעמתים שוב עם גרגמל ומחפשים דרך לחזור לכפרם בריאים ושלמים. ייתכן שאחת הבעיות הגדולות של הסרט היא שהדרדסים מגיעים לניו יורק ופוגשים שם מבוגרים במקום ילדים.
כלומר במקום להלהיב את קהל הילדים בהרפתקאות אינסופיות הנרקמות בין ילדים לדרדסים הסרט מבזבז את עצמו בשיחות נפש ובתפניות עלילתיות מסובכות מדי. האנימציה הממוחשבת של דמויות הדרדסים דווקא מוצלחת למדי וקטעי הפעולה סבירים. הופעתו של האנק אזריה ("הסימפסונס") בתור גרגמל הרשע גרוטסקית, מבדרת ומתאימה לנבל של סרט ילדים.
הבעיה הגדולה עם "הדרדסים" היא לא רק שהתסריט מגושם, אלא שהתסריט המגושם הזה בא לעטוף מוצר שכל מטרתו לקדם מכירות של בובות וממתקים. במהלך הסרט הדרדסים עצמם אף לומדים את הלקח הזה. הם כל כך מתפעלים מחנויות הצעצועים ומגורדי השחקים של ניו יורק, שכאשר הם חוזרים לעיירה הם מחליטים לעזוב את חיי הכפר התמימים ומתחילים לבנות עיר קפיטליסטית משגשגת. קל מאוד לדמיין איך כל הסיפור נגמר. הדרדסים היו עסוקים מדי בלברוח מגרגמל ולא שמו לב שמי שהשמידה אותם בסופו של דבר הייתה הוליווד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם