אחר ומשובח: על ההופעה של ג'ון קייל
ג'ון קייל ניגן אמש בתל אביב בדיוק את מה שבא לו, שירים מארבעים ומשהו שנות קריירה מלאת תהפוכות ומפוארת, אבל בלי להתרפק על שום דבר. קיבלנו אמן חלוצי, ייחודי, לא נוסטלגי, לא מתפשר ולא חמוד
ג'ון קייל בזאפה, שלישי, 2.8
הקלטה של ויולה מנגנת קטע רעש חצוף ואוונגארדי בוקעת מהרמקולים. עוד לפני שעלה לבמה, ג'ון קייל מבהיר לקהל: באתי להיות מה שאני - מוזיקאי חלוצי, ייחודי, לא נוסטלגי, לא מתפשר ולא חמוד. הזאפה מלא בקהל מבוגר, מבוסס, מותר להגיד, חנוני .פה ושם רואים הורים שהביאו את הדור הבא, בני עשרה, בכדי לחזות באגדה אמיתית מופיעה.
עם שלושה נגנים צעירים (גיטרה-בס-תופים) ושיער בצבע פלטינה, הוולשי מלוס אנג'לס ושישים ותשע שנותיו מדלגים בחינניות למרכז הבמה, שמים ידיים על הקלידים, ומתחילים עם "קפטן הוק" והפתיח הארוך והיפה שלו.
קייל הופיע לאחרונה בפסטיבלים גדולים עם תזמורת שלמה וביצע בעיקר את אלבום המופת שלו מהסבנטיז, "פריס 1919", אבל למי שבאו לשמוע היום קלאסיקות נכונה הפתעה. קייל מנגן בדיוק את מה שבא לו, שירים מארבעים ומשהו שנות קריירה מלאת תהפוכות ומפוארת, אבל הוא לא מתרפק על שום דבר. את "אמסטרדם" היפיפה, מאלבום הסולו הראשון שלו, הוא עושה בביצוע ארוך ועמוק, כששלושת הנגנים, שעוד לא חלמו להיוולד כשהשיר הזה יצא, מוכיחים שהם יותר מראויים לנגן עם המאסטר. הביצוע מופתי, עולה על המקור האקוסטי בהרבה.
בניגוד לאמנים אחרים בני גילו, קייל לא נראה כאילו האש שלוהטת בו נרגעה אפילו במעט. הוא סוער, מחפש, כריזמטי ומלא קסם. הקהל מקבל באהבה רבה את רשימת השירים הלא מוכרת ברובה. גם כשקייל עושה "להיט", למשל את "הארטברייק הוטל" של אלביס, הוא שר אותו דרך אפקט שמעוות את הקול. בלי האפקט, השירה של קייל נשמעת עמוקה וצלולה מתמיד. לא יאמן שהאיש תיכף בן שבעים.
הוא עובר לגיטרה חשמלית, לאקוסטית, חוזר לקלידים. הוא לא מנגן שום דבר מהאלבום הנפלא שלו עם לו ריד, "סונגס פור דרלה", או את הקאבר שלו ל"הללויה" של לאונרד כהן, ואפילו לא שירי סולו אהובים כמו "close watch". הם מבצעים גם שירים חדשים לגמרי, שיצאו בקרוב, תערובת של רוק , אלקטרוניקה ופולק, עם מנגינות קייליות אופייניות, מרובות מלודיות.
פתאום הם יורדים, וחוזרים רק אחרי הרבה זמן של תשואות ומחיאות כפיים. הם מבצעים את Jumbo" In Tha Modernworld" הסוער, ויורדים. דרך הדלת הפתוחה החוצה אפשר לראות את קייל מתרחק בצעד מהיר והחלטי לעבר האופק.
הוא לא מתכוון לרצות אותנו, אל תחלמו לרגע על שיר של הוולווט אנדרגראונד, או משהו לבד, ענוג, על הפסנתר. לא הלילה. בגיל שבו אנשים מבלים את רוב זמנם בתור בקופת חולים, מאסטרו קייל נותן לנו מאסטר קלאס באיך להיות אחר ומשובח, לנצח. איך לזעום, כפי שכתב בן ארצו דילן תומאס וקייל עצמו הלחין, נגד האור הגווע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם