הזמנה להציץ: על "2.3 בשבוע"
למרות הסכנה לגלוש לקלישאות, "2.3 בשבוע" הכאילו מציאותית מצליחה להתעלות בזכות דיאלוגים שנונים וצילום מסקרן. אז כמה פעמים אתם עושים את זה?
''2.3 בשבוע'', ראשון, ערוץ 10
בנוסף לראיונות אישיים הטיפוסיים לז'אנר, הדוקו-כאילו החדש הזה ממיר את הסצנות המהונדסות היטב בתיעוד "חי" של ההתרחשויות, כאשר המוצר הסופי נקבע רק בחדר העריכה. כך, בעזרת תסריט מהודק ו-15 מצלמות מפוזרות שיוצרות יחד סט הדומה לזה שקיים בסדרות ריאלטי, הפכה "2.3 בשבוע" לעוד פיתוח ישראלי שמוזיל עלויות ביצירת טלוויזיה. שאפו.
בפרק הראשון של הסדרה, ששודר אמש בערוץ 10, נחשפנו לשלושה זוגות שחיים עם מצלמות, כאילו מבלי להיות מודעים אליהן, אך שמזמינות אותנו הצופים, באותה העת, להציץ לרגעים האינטימיים ביותר שלהם.
בועז ונילי (יוסף סוויד ונטלי שיפמן) הם זוג צעיר עם תינוק שכבר לא שוכבים כמו פעם. אביתר (אורי פפר) הוא רווק תל אביבי מצוי שמתחיל רומן עם אלה (נועה תשבי), זמרת מפורסמת ונשואה שסובלת כמוהו מדיכאון וחרדות ונוטלת כדורים פסיכיאטריים באופן קבוע. וכמובן שאי אפשר סדרה על סקס בלי להתייחס לנוער אשר מיוצג על ידי ליטל (אלה ארמוני) בת השש עשרה, "נשיאת אגודת החננות הבינלאומית" שהופכת מהמורה הפרטית של ג'ון ג'ון (רועי ניק) לשותפה המינית שלו.
אינטימיות לכולם. ''2.3 בשבוע''
יוסי צבקר וגיא קרן
למרות הסכנה לגלוש לקלישאות, התסריטאית עמליה רוזנבלום הצליחה על פי רוב להפתיע בדיאלוגים מציאותיים, ללא גינונים מיותרים, בסצנות בהן הדמויות לכאורה אינן מודעות שמתעדים אותן. כך שדווקא שיחת הוואבן/ציפרלקס של אלה ואביתר או ניסיונות החיזור הראשונים של ליטל נראו ונשמעו הרבה יותר אמינים מהראיונות שכאילו נלקחו ישירות מתוך מחקר, ללא כל עיבוד תסריטאי.
אם ב"מסכים" ו"בטיפול", המצלמה הייתה סטטית אך יחידה, ב"2.3 בשבוע" המצלמות הן סטטיות ורבות, דבר הנוטל את השליטה של כל אחד מן השחקנים בסדרה על הזווית והמסגור שדרכם הם מוצגים, וזה יוצר עניין.
השחקנים כאילו מחפשים את המצלמות עם העיניים, כפי שקרה ליוסף סווייד או לנועה תשבי בחלק מהצילומים שהוכנסו בכוונה לעריכה, כדי להזכיר לנו שהדמויות לפתע מכירות במצלמה.
המדיום הוא המסר, אמר מרשל מקלוהן, ובעידן הריאלטי גם אם מדובר בדמויות ותסריט הנכתבים מראש, המסר הוא המציצנות וההזמנה אליה. כך שגם אם "2.3 בשבוע" כשלה לעיתים בפרק הבכורה מבחינת הדיאלוגים או בהבניית המצב, הרי שהמצלמות החושפניות והחודרניות גם במציאות, סיפקו בכל זאת את הסחורה בחיזוק יצר המציצנות של הצופה, שכבר יותר מעשור לא יודע שובע. וכן, זה גם קצת מחרמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם