ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

סלט טורקי: על "אלמניה שלי"

"אלמאניה שלי" הוא סרט בורקס דובר טורקית וגרמנית, שלקראת הצפייה בו יש להצטייד בתרמיל מלא בסלחנות פטרנליסטית

כל אחד כבר יודע שמשק כנפי פרפר נדיר המתעופף לו בג'ונגלים של האי בורניאו מסוגל לחולל סערת הוריקן איומה בקצה האחר של העולם, בים הקאריבי למשל. על פי אותו ההיגיון מותר כיום לקבוע כי הקמתה החפוזה של חומת ברלין בקיץ 1961 היא שהצילה את כלכלת טורקיה הקורסת בשנת 1973. ואיך קרו הדברים? פשוט מאוד: עם הקמת החומה בברלין נחסמה דרכם של הפועלים ממזרח גרמניה הקומוניסטית, שיום יום, ובמספרים הולכים וגדלים, הבריחו את הגבול למערב גרמניה, והפכו שם לפועלי ייצור קשי יום, ועל כתפיהם הוטלה משימת הפיכתה של גרמניה המערבית למעצמת על כלכלית.

עם בלימת נתיב ההימלטות מהמזרח למערב נעצרה גם האספקה השוטפת של כוח עבודה זול למפעלי ענק של הקפיטליזם הגרמני הצומח. ממשלת המערב בראשות קונרד אדנאור, שישבה אז בבון, הגיבה בזריזות וחתמה על חוזה מיוחד עם ממשלת טורקיה, שעל פיו "הוזמנו" גברים טורקים בעלי ידי זהב להגיע לגרמניה כ"פועלים אורחים" ולהפעיל מחדש את פס הייצור התעשייתי, שנבלם זמנית על ידי החומה החדשה. בתוך זמן קצר הוצפה גרמניה במוסלמים משופמים ומרציני פנים, שהחיים המודרניים והחילוניים היו זרים להם לגמרי. והרחיב בעניין סרטו של תאופיק באסר, "גרמניה 40 מטרים רבועים" משנת 1986, שהיה חלוץ הקולנוע הגרמני דובר הטורקית. וכך, בצו ממשלתי, קם לו המיעוט הטורקי החי כיום בערי גרמניה ונאמד עתה בארבעה מיליון בני אדם. בשנת 1973, רגע לפני משבר הנפט ששיתק את כל כלכלת אירופה, היוו המארקים הגרמניים, פרי העמל החודשי שאותם פועלים טורקים שלחו הביתה אל משפחותיהם, 90 אחוז (!) מסך הכנסותיה של הרפובליקה הטורקית מיצוא.

עד כאן על אפקט הפרפר, עד כאן גם השיעור בדברי הימים. מוזר הוא שסצינות הפתיחה של "אלמאניה שלי", סרט בורקס הדובר טורקית וגרמנית, גם הן בבחינת שיעור בהיסטוריה. תחת כסות ויזואלית של יומני חדשות משנות השישים בחרה הבמאית יסמין סמדרלי, שזה לה סרטה העלילתי הראשון, להתחיל לגלגל את עלילתו העוסקת בבני הדור הראשון והשני והשלישי לאותה הגירת תעסוקה, שנולדה מכורח הקמתה של חומת ברלין. הבחירה של סמדרלי בכיוון ההיסטורי היא בשורה די משמחת, הסומכת על ציבור רוכשי הכרטיסים, שהוא קהל קצר רוח בדרך כלל, שיישבו נינוחים בכורסאותיהם באולם ההקרנה ויצפו בשיעור מצולם בהיסטוריה האירופית. כל הכבוד לאומץ האזרחי הזה.

העלילה עצמה, מיד לאחר אותם קטעי יומן בשחור-לבן, נפתחת בחצר בית ספר יסודי, כאשר ילד בן 6 מתקשה לענות לשאלה פשוטה של חבריו לכיתה: האם לשבץ אותו לקבוצת הכדורגל של "הגרמנים" או לזו של "הטורקים"? שהרי אבא הוא טורקי אסלי ואמא שלו בלונדה בוהקת. הילד בן ה-6 הוא דור שלישי לאותה הגירת עבודה. סבא שלו, בן כפר בהרי אנטוליה, נעתר לפני כ-50 שנה למודעת עיתון שעודדה טורקים צעירים לצאת לעבודה בגרמניה, ובמהלך השנים העביר מאסיה הקטנה אל אירופה גם את סבתא, אבא וחבורה שלמה של דודים ודודות. אז מה הוא, הילד הקטן והספקן - טורקי או גרמני? אם "אלמאניה שלי" היה סרט בורקס ישראלי משנות השבעים, הילד בוודאי היה מוצא תשובה הולמת לתהייתו האנתרופולוגית באיזה טקס דתי מסורתי - חתונה, בר מצווה, ברית מילה או בת מצווה - שתמיד תמיד נהג לחתום את עלילת הבורקס המקומי.

נראה שהסודות המוצפנים של הז'אנר שהומצא על ידי מנחם גולן ובועז דוידזון עדיין לא הגיעו לידיעתה של סמדרלי. לכן הדמויות בסרטה - הורים, דודים, דודנים ואחיינים של הילד עושות עבודה מיותרת מבחינות רבות ושבות לביקור שורשים באנטוליה, רק כדי להגיע שם, על אדמת המולדת הישנה,

למסקנה הנחרצת מיהו הילד הזה. למרות שלא כאן המקום לגלות מהי התשובה של סמדרלי, אפשר בכל זאת לרמוז עליה; תשובה זו ניתנת בפומבי, בסצנה החותמת את הסרט, וזה קורה דווקא מול פרצופה הקשוב של הקנצלרית הנוכחית אנגלה מרקל.

ובכן, סבא עזב את הכפר באנטוליה, עבד קשה בגרמניה כדי לפרנס את בני משפחתו, אך לאורך חמישה עשורים הוא סירב להמיר את הדרכון הטורקי שלו באזרחות גרמנית. זאת אף על פי שכל צאצאיו עשו זאת באופן הכי טבעי שאפשר. אשתו, הסבתא היוזמת, מצליחה לשכנע את בעלה העקשן לחתום סוף סוף על הסכמה לדרכון גרמני, ובתוך כך לבצע מהלך סמלי של הינתקות מהמורשת שלו. סבא, רק לכאורה, מסכים לזה, אבל בהגיע הרגע המכריע הוא שולף את הדרכון הטורקי הנושן ומאלץ את כל החמולה לצאת למסע שורשים מזרחה. אילו זאב רווח היה עושה מהלך דומה ב"טיפת מזל" למשל, במקום לאלץ עצמו להתכנס מתחת למכבש הציוני-לאומי, אפשר היה לכבד אותו כיוצר ישראלי רב תרבותי היודע להחצין את מקורותיו. אלא שבמציאות הישראלית שבה הופק "טיפת מזל" לפני 20 שנה מהלך שכזה לא היה מתקבל באהדה. במציאות הטורקית גרמנית של ימינו זהו עניין רגיל, כמעט טריוויאלי.

פאתיח אקין הוא כיום מהקולנוענים הבולטים ביותר בגרמניה, למרות שבסרטיו הוא מקפיד להיצמד להגדרתו האישית כאדם התלוי על בלימה מעל סיר הלחץ הדו לאומי של גרמניה וטורקיה. כאלה הם סרטיו "עם הראש בקיר", "לחצות את הגשר" או "בקצה גן עדן". סמדרלי , בסך הכל חקיינית מהוססת של אקין המצליח, יודעת להבליט רק את הפן הנוסטלגי של הדילמה, ולדרוך, כאילו היא התגלמות נשית של ג'ורג' עובדיה המנוח, על בלוטות הדמע של הצופים. עבודתה המרושלת (בצוותא עם אחותה התסריטאית נסרין סמדרלי) בכל הקשור לעיצוב הדמויות ולקונפליקטים המלודרמטיים הצפויים שאליהם היא משליכה אותן מניבה סרט מקרטע, שלקראת הצפייה בו יש להצטייד בתרמיל מלא בסלחנות פטרנליסטית.

לא פחות מוטעית מהכנת התסריט הכושלת או מהעמדת הסצנות המשמימה היא ההכרעה על צבעוניותו המיושנת של הסרט. מותר לשער שסמדרלי שאפה להחיות על הבד את סרטי המלודרמה הטורקיים שהופקו למאותיהם בשנות החמישים והשישים תוך שימוש בגוונים מלאכותיים המדגישים את הטורקיז והוורוד. על הנייר נראית ההחלטה הזאת כסבירה, אלא שההתממשות החזותית שלה מנפקת מוצר מכוער למדי. ועניין אחרון, סתום לגמרי: בחלקו הראשון של הסרט, כשבני המשפחה מצויים עדיין בכפר באנטוליה, הם משוחחים בינם לבין עצמם בשפה הגרמנית.

כאשר הם מתגלגלים בסופו של תהליך הגירה אל אותה גרמניה, הם פונים לשכניהם האירופים בשפה הטורקית. מה פשרו של המהלך הראשון, ולמה הוא מתהפך בהמשך? לא ברור. אולי זה משהו הקשור לאותה חיה משונה הקרויה ההומור הגרמני.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...