מוש אוף דה סיים: על החדש של מוש בן ארי
האלבום החמישי של מוש בן ארי אמנם מספק את הסחורה האתנית וכולל כמה שירים מרגשים, אבל נשמע בדיוק כמו הקודמים שלו
מוש בן ארי , "תסתכל לי בעיניים" (הליקון)
לא יצא מאיזור הנוחות. מוש בן ארי יח''צ
סוס מנצח, כידוע, לא מחליפים, וההיסטוריה של המוזיקה מלאה בדוגמאות לשיתופי פעולה ארוכים בין מפיק לאמן שעשו טוב לשני הצדדים. יש משהו בטוח בהיצמדות לאותו בית חם, אבל יש גם משהו מגביל, אולי אפילו תוקע. זה מה שקורה באלבום החדש של בן ארי: הכל מופק לעילא, אבל קצת בטוח מדי. כאילו בא לך לצעוק לבן ארי שייקח כבר סיכון בחיים, שייצא מאזור הנוחות של המוזיקה האתנית, שבה הוא שולט היטב.
האלבום הוא מניפסט של אמן שמצא את מקומו בנוף המוזיקלי הישראלי והצליח לחצוב לעצמו פינה משלו. שירים כמו "עד שנבין" ו"אספר לך הכל" הם שירים מצוינים שהיו יכולים לצאת גם כסינגלים, אבל הם לא שונים במיוחד מהשירים שמילאו את אלבומיו של בן ארי עד היום. דווקא כשהוא מנסה ללכת לארצות פחות נחקרות מבחינתו - למשל, פופ-דאנס אתני ב"דאנס בר", או יוונית בנוסח פוליקר ב"והים גועש" - זה מצליח להעיר את האוזן ולפתוח את הראש.
החלק היפה ביותר ביצירה של בן ארי הוא היכולת שלו לקחת סיטואציות יומיומיות ולתרגם אותן לשירים. ב"תסתכל לי בעיניים" הוא מתאר באותנטיות סיטואציות שכולנו היינו בהן - אם זה מול שוטר, פקח או קבלן עם משאית. ב"אספר לך הכל", שיר אהבה יפהפה, הוא פונה, כנראה, לאהבה החדשה בחייו. בקיצור, הטקסטים המושחזים והסגנון המוכר של בן ארי מבטיחים שהאלבום החמישי שלו הוא בדיוק מה שאתם מצפים ממנו. לא פחות, אבל גם לא יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם