יהיה כמעט טוב: על האלבום של דויד ברוזה
דויד ברוזה כתב 14 שירים מאופקים ומרגשים, אבל הם קצת הלכו לאיבוד בהפקה הבומבסטית של אלבומו החדש "שפה שלישית". האלבום לא מרגש מספיק, בבחינת כל המוסיף גורע
דויד ברוזה, ''שפה שלישית'' (היי פידליטי)
קרוב מאי פעם לשלמות. דויד ברוזה אילן בשור
כל התנאים הללו אפשרו לו ליצור אלבום אישי ועדין. כל תו וכל מילה לוקטו ברגישות מקסימלית לתוכן ולאווירה שביקש ליצור. ברוזה חושף אישיות רומנטית של מאהב אנדלוסי כשהוא מניח למילים לשלוט בקולו ולרגשותיו המינוריים לנגן בגיטרה. בשיר הנושא והרצועה הראשונה באלבום קולו דק, שרמנטי ומבטא בדיוק רב את רחשי לבו; ב"אין לי מנוחה" הוא רועד ונשבר בהתאמה לקצב הבלוזי של השיר; אותו קול הופך קרוב ומלטף ב"אחרי כל מה שעברנו" ושובב ומחייך ב"כבן אדם אני חפץ" הפולקי.
כזמר ברוזה קרוב מאי פעם לשלמות, בעודו משחק עם המילים ומושך את ההברות בהתאם לרגש, מתבל כל שיר לפי הצורך ומשתולל בג'יבריש הברוזאי הידוע רק לעתים רחוקות. גם הגיטרה של ברוזה בוגרת ומאופקת יותר, כבר לא מחפשת בנרות צירופים יומרניים של צלילי פריטה והקשה וירטואוזיים. הוורסטיליות, הפתיחות הכובשת והסנטימנטליות מופרעות רק על ידי ההפקה הבומבסטית ואורך האלבום.
ברוזה הגיע לאולפן עירום, אמיץ ופתוח, אבל החליט ללבוש יותר מדי כלי נשיפה, קשת ומיתר בהקלטות העמוסות, שמכבידות על השירים הנוגים. כמעט בכל אחד מ-15 השירים שמרכיבים את האלבום יש מאפיין שגורע מאיכותו הפשוטה של השיר. ב"הלו" עודף הפאתוס בשירה ובעיבוד אינו מניח לשיר הארוך ממילא להתחבר, וב"אחרי כל מה שעברנו", היפה בעיקרו, כלי המיתר נחבאים מאחור עד שהם יותר מציקים מאשר מוסיפים משהו.
ההפקה הרצינית מדי מפריעה לאופי הפשוט והעדין של השירים והופכת את האלבום ללא מרגש מספיק, בבחינת כל המוסיף גורע. אם ברוזה היה מקליט את האלבום בשליש מהתקציב ומוותר על כמה רצועות התוצאה הייתה, כנראה, הרבה יותר טובה. במצב הקיים השלם אמנם קטן מסך חלקיו, אבל עדיין יפה. המעריצים, בכל אופן, לא יתאכזבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם