התמימות המתעדת: על "השמיים נופלים"
הרוך והאכזריות נחשפים בחריפות ב"השמיים נופלים", עיבוד ילדותי לזוועת המלחמה. אלגיה לאציל יהודי
מכאיב ברכּוּתו. "השמיים נופלים" עטיפת הספר
הסיפור האישי, המובא מפי ילדונת בעלת אישיות תוססת, משתמש בחלקי העולם – משפחה, טבע, מיתוסים נוצריים – כדי למסור באופן חד-פעמי את העלילה הנצחית של המלחמה. באמצעות העיבוד הילדותי הטהור מובא סיפור אותה מלחמה מזוויעה, שבה נרצחו בני אדם מפני שהיו יהודים.
ההיצמדות ללשון הילדה, לאוצרות דמיונה ולמאגר האסוציאציות שלה, מעלה את הטקסט למפלס נקי במיוחד. למקום שבו הרוך והאכזריות נחשפים במלוא חריפותם ובשקט מוחלט. בלא דרמטיות יתרה הקורא נקלט בעולמה של פֶּנִי ואינו מסוגל להינתק מן החוויה החובקת אותו. על כורחו הוא מצוי בכפר איטלקי, בווילה של הדוד שאימץ את הילדה ואת אחותה בייבי, אחרי שהוריהן נהרגו בתאונת דרכים.
מהעמדה שבה צופה פֶּנִי במתחולל אין צורך בעובדות היסטוריות, במספרי יחידות ה-אס.אס. הדורסות את השטיחים בווילה של הדוד. הסיפור של הקטנה, שאפילו גילה אינה מצוין כאן (אפשר להעריך שמדובר בגברת בת שבע-שמונה), מדויק יותר מכל פרק מתוארך בהיסטוריה של הכיבוש הנאצי באיטליה.
זהו טקסט מכאיב ברכּוּתו. חד ועדין כלהב דקיק. אופן הבאת הסיפור מפיה של ילדה שתמימותה עצומה כמידת סקרנותה ונועזותה, אינו מאפשר הימלטות אל איזו אשליה מנחמת. הסוף הרי ידוע מראש. מי שהיה יהודי תחת שלטון הנאצים נדון למוות. הדוד היה יהודי. אשתו נישאה ליהודי. בנותיו היו בנותיו של יהודי. השגרה השפויה הנבנית מסדר ומשמעת, מאסתטיקה חיצונית של בית נאה ורהיטיו, מהעשרת ידע ולימוד שפות ומהרפתקאות אינסופיות בשדות, כל זה יהרס באלימות. הסיפור יודע זאת, הקורא יודע זאת, ובכל זאת, הסוף חובט בלב כמו במפתיע.
פּני מרחיבה באישיותה את העולם המובנה הצר שהמבוגרים ממסגרים בו את חיי הילדים. איזון כה יפה נוצר בין הילדה ואחותה, הממציאות להן חיים פסטורליים חופשיים בחיק הטבע, לבין דרשות הכומר המאיימות, חוקי הווילה הנוקשים ודמות הדוצ'ה המתנוססת מעל הכול. זהו עולמו של ילד נורמלי, גם אם יתום, גם אם בעת מלחמה ותחת שלטון פאשיסטי, בסביבה שמעוניינת לטפח אותו לקראת עתיד יעיל בחברה שבה הוא חי.
המפגש עם האכזריות אינו מתרחש מיד. תחילה מגיעים הגרמנים התרבותיים. אחד מהם מנגן בפסנתר והמפקד משחק שח עם הדוד למרות שהוא יודע על יהדותו. אפילו הכומר, היורק נאצות נוצריות, מביע חרדה כנה לגורל האציל היהודי. עד שמגיעים הגרמנים מן הסוג הרע ואין עוד הצלה.
"היינו צריכים להניף את הידיים כלפי מעלה כדי לתמוך בשמיים," מספרת פני המתמלאת תחושת סכנה המתערבבת לה בתופת הנוצרית שתקעו למוחה. "אנחנו הנפנו את הזרועות, והפנים שלנו להטו ממאמץ לתמוך בשמיים. השמיים עומדים ליפול, השמיים נופלים".
מאצטי מקדישה את הספר לדודה, רוברט איינשטיין (בן דודו של אלברט), לאשתו ולבנותיהן. "כולם נחים בבית הקברות בדיוצה שבפירנצה, בין סן דונטו על הגבעה, לבין ריניאנו, על גדות נהר ארנו". המִספּד שלה הוא יצירה ספרותית מעודנת וצנועה, שעוצמותיה משפיעות בגלים גוברים לאחר תום הקריאה.
לורנצה מאצטי, "השמיים נופלים", מאיטלקית: יורם מלצר, סמטאות, 184 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם