ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

נ.ב החתול שלך חי: על "בדרך אל החתולים"

בניגוד לספריו הקודמים, שלא עובדו היטב לקולנוע, יהושע קנז לא לגמרי יתאכזב לראות את "בדרך אל החתולים"

דרכן של יצירות יהושע קנז מן הספרות אל הקולנוע רצופה באכזבות. "אחרי החגים" שלו התגלגל לסרט הכושל "פירות אסורים" עם גדליה בסר ומיכאלה עשת בתפקידים המובילים; "מחזיר אהבות קודמות" צץ על הבד כ"עלילה", סרט סתום של עמוס גיתאי בכיכובה של יעל אבקסיס; ולא מכבר הציץ מהאקרנים עיבודו הכושל של דובר קוסאשווילי לרומן הגדול של קנז "התגנבות יחידים". בעצם רק הדרמה באורך שעה "אחותו של הנריק" (1988), שרותי פרס עיבדה על פי סיפור קצר מאת קנז, יכולה להיחשב להצלחה.

וכעת התור של "בדרך אל החתולים". כשאומרים "כעת" מתכוונים לפלאשבק של שלוש שנים ויותר, שכן הפקת הסרט "בדרך אל החתולים" החלה עוד ב-2008, ועד יציאתו לבתי הקולנוע השבוע הוא נקלע לבעיות בעריכה, ובמיוחד בהפצה. יתרונו הבולט של סרט קנזי זה על פני קודמיו נעוץ בעובדה שאינו יומרני ואף אינו מנסה לנתר מעל לגובה הטקסט הספרותי שעליו הוא מתבסס.

חסרונו: היעדרו של תואם מלא בין המצוי על הבד ובין סף הדרישות של צרכני הקולנוע בכל הקשור לעניין ולאטרקטיביות. "בדרך אל החתולים" כלל אינו מביך כמו "פירות אסורים" או "עלילה" ובוודאי שאינו פומפוזי ויהיר כ"התגנבות יחידים". עם זאת קשה לאתר בין דקותיו מרכיב פילמאי חבוי שמאפיל על הכלי המקורי שלתוכו נוצקה היצירה - הספר המודפס. במקרה הטוב אפשר לומר שיואב כ"ץ, שעיבד לתסריט את ספרו של קנז, וחורחה גורביץ', האחראי על העתקתו לקולנוע, אינם מביישים את המקור המתמודד עם סוגיות נצחיות כמו אובדן הטעם לחיים, נקישותיו העקשניות של מלאך המוות על מיטת החולה וכמובן היפוכם של הדברים - ליבוי הניצוץ לחיים והאופנים השונים שיש לנקוט על מנת להטעות את קוצר הסופה ולהרוויח עוד קצובת חיים, קצרה ככל שתהיה.

קנז שרטט תמונת חיים, או אופני גסיסה, תלוי בזווית הראייה, של מאושפזים במחלקת שיקום, והפקיד את הובלת הסיפור בידיה של יולנדה מוסקוביץ', פנסיונרית , מורה לצרפתית לשעבר, שנידונה לשהייה במה שהיא מאבחנת כפרוזדור כפוי לעולם הבא. התסריטאי כ"ץ תיקן פה ושם את סדר הדברים ואף שינה לאחד מגיבורי המשנה את ההיסטוריה הפרטית שלו, אך באופן כללי אפשר לומר שרוח הספר שורה על הסרט. ולא מדובר פה בהכרח במחמאה. היעדר היוזמה להינתקות מהמילים של קנז לטובת הישענות על התמונות של גורביץ' ושל צלמו שי גולדמן מכתיב לסרט קצב זחלני וסוג של מובן מאליו בכל הקשור לטוויית מערכות היחסים בין הדמויות העסוקות עד מעל ראשן בהתחמקות מהמוות או בכניעה מוחלטת בפניו.

"בדרך אל החתולים" הוא סרטו העלילתי הראשון של הבמאי גורביץ', שהתפרסם בעיקר כצלם סרטים מהשורה הראשונה. בעבר הוא ביים כמה סרטים קצרים, בהם "נפרדנו כך", "המקלחת" ו"כפות רגליה", שבהם התבלטה נטייתו למבע המלנכולי, כמו גם גישתו המעודנת לזיקנה, להתקמטות העור ולהתפוררות הבשר. זכורה במיוחד עבודת הבימוי שלו ב"המקלחת", שמתאר מערכת יחסים תלותית בין אב דועך )יוסי ידין( ובין בנו הסועד אותו במחלתו, שאותו גילם אז מוני מושונוב הצעיר. דומה ש"המקלחת" היה בבחינת תקופת הכשרה, או טירונות, עבור מושונוב, שמוצא עצמו בסרטו החדש של גורביץ' בתפקיד שאותו גילם אביו הקולנועי ידין בסרט ההוא. ריטה זוהר, כאן כיולנדה מוסקוביץ', מאושפזת במחלקת שיקום גריאטרית לצדו של מושונוב, כדורגלן בעברו הרחוק, ולצדן של שולמית אדר, חנה ריבר ומרגלית סטנדר - כולן מגלמות נשים השרויות בעיקול האחרון של מסלול חייהן.

מערכת יחסים, שראשיתה בחילופי מבטים והמשכה בנגיעות

וחיבוקים, שלתוכה נזרקים יחד זוהר ומושונוב, היא הבסיס להתפתחות הדרמטית ש"בדרך אל החתולים" משתדל להחיות על הבד ועושה זאת בהיסוס רב. מערכת יחסים זו - הס מלהזכיר את המושג אהבה - מצביעה על האנרגיה הפוטנציאלית הצפונה באדם, בכל גיל או מצב צבירה שלו, ללבלוב מאוחר, לטעימה אחרונה של הדדיות מתוקה. קנז מתאכזר מעט לדמויות האלה, שכלואות בתוך הפאתטיות של עצמן, ואילו כ"ץ וגורביץ', כדרכם של עוסקים בקולנוע פופולרי, מפויסים עמן במידה רבה יותר.

מובן שאין זו הפעם הראשונה שהמדיום הפילמאי מפנה מצלמה אל בני הגיל השלישי. ג'סיקה טנדי ("הנהג של מיס דייזי"), ג'רלדין פייג' ("המסע אל האושר"), ארט קרני ("הארי וטונטו"), קתרין הפבורן והנרי פונדה (שניהם ב"האגם המוזהב"), רות גורדון ("הרולד ומוד") והלן הייס ("נמל תעופה") אף קטפו פרסי אוסקר עבור גילום דמויות של זקנות וזקנים השרויים במצבי רוח של פרידה מהעולם.

שלא לדבר על יצירות המופת "אומברטו דה" של ויטוריו דה סיקה האיטלקי או "איקירו" של אקירה קורוסאווה היפני, שניסחו בבהירות את הבדידות, הניצול והנישול של אלה המתקרבים אל קו הסיום. גורביץ' נוהג כבוד יתר בדמויות סרטו, ובייחוד באופני ההצצה אל הסיטואציות הקשות - רפואיות וסיעודיות - שאליהן נקלעות הדמויות המבוגרות הללו. למראה הריחוק הצונן מההתרחשויות עצמן עולה לעתים החשד כי לגורביץ' ולגולדמן חשוב יותר האופן שבו מצטלמים הדברים ופחות מזה הדינמיקה והמכניקה שלהם. נכון הוא שמדובר לעתים בביזוי החולה, אך האם לא לשם כך כתב קנז את הרומן שלו? לשם דליית הפנינים של התקווה מתוך האפר הקיומי? לשם הגדרת מוטב האדם על פני הבהמה, שמגבלותיו הגופניות נוטות להפוך אותו לשכמותה?

ככל שהדברים נוגעים באופני תיאור הפנים והחוץ - הכלא של בית החולים שבו שרויים המאושפזים, לעומת העולם מלא האפשרויות, שמגולם על ידי הרחוב והרצון החופשי לבחור את אופציות הקיום - מצלמתו של גולדמן עושה עבודה ראויה. ככל שהדיון מתמקד בשחקנים האמורים לשמש ככלי העברה אל הצופים, הדברים משתבשים מעט. זוהר בתפקיד הראשי עושה עבודה קורקטית, ההפך ממלודרמטית.

אך האם יולנדה מוסקוביץ' שלה מצויה במצב קורקטי? הרי לא מדובר פה בדרמה על רקע תככי חצר מלוכה, כי אם בסביבה של קיא, הפרשות וריח רע. ודברים דומים בכל הקשור להופעתו של מושונוב. קנז, במקור הספרותי, עיצב דמות של צייר ססגוני בשם לזר כגן השרוי בנכותו, ואילו בעיבוד לסרט של כ"ץ הופך הצייר לכדורגלן ושמו עתה שאול כהן. כשמושונוב, בחלקו הפותח של הסרט, נדרש לעצב דמות זו כזקן נחמד ושופע חיוניות, הלוחם על חירותו הגופנית ובאי תלותו בהליכון או בכיסא גלגלים, הוא עושה זאת היטב. אלא שלחלק הפותח בסרט יש גם פרק חותם, ובו מתוארת נפילתו של הכדורגלן והתכנסותו בתוך עצמו; כאן מושונוב אינו במיטבו; הוא רק מדגמן גבר דועך אל מותו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...