נונשלנטיות מקסימה: על ההופעה של יהודה פוליקר
יהודה פוליקר השיק בסוף השבוע האחרון בקיסריה סיבוב הופעות חדש והוכיח שהשנים לא יכולות לו
יהודה פוליקר, "עיניים שלי 2011", 14.7, אמפי קיסריה,
צניעות עצומה. יהודה פוליקר אריאל ואן סטראטן
על הבמה גילינו פוליקר חדש, משוחרר יותר וקשקשן מתמיד, אבל עם אותו קול עוצמתי שנשמע שהשנים לא יכולות לו. הוא הצליח להרים את קיסריה בנונשלנטיות מקסימה. כשהוא לא שר, פוליקר מפליא לנגן על הבוזוקי ועל הגיטרה והקהל מהופנט, רק צמא לעוד. ויש עוד. שלוש שעות פוליקר לא זז מהמקום, מקסימום קם מהכיסא הגבוה שלו, ומבצע שיר אחר שיר - "הקנאה" , "זינגואלה", "הצל שלי ואני", "פחות אבל עוד כואב", "כשתגדל" - ומספק שיא אחר שיא, לא מפספס להיט, שחס וחלילה מישהו מהקהל לא ייצא מרוצה. על פרפורמרים כאלה הומצא מטבע הלשון "נותנים את הנשמה".
ובין לבין, כמו בניסוי וטעייה, בצניעות עצומה כאילו היה אמן חדש באודישן, פוליקר גם מגלה לקהל סודות מהאלבום החדש. זה הרגיש כאילו הוא חושף חלקים אישיים שלו, כשכל מה שנשאר זה לשתוק ולהקשיב ל"גברים קשוחים" המשובח או "פומה פומה" המדבק. לצידו חבורה מהוקצעת של נגנים שעושה עבודה מצוינת בלהתגבר על חסרונו של חיים רומנו על הבמה. שני גיטריסטים, שלוש מערכות תווים וכלי הקשה, סט כפול של קלידים, שתי זמרות רקע, מנדולינה, בוזוקי והחידוש, כנרית מוכשרת במיוחד שמוסיפה ניחוח צועני ומלהטת בכינור כמו לוליינית בקרקס. ברקע, מסכים עם וידאו ארט מרשים וצבעוני שמתאים את עצמו, לעיתים קצת אחד לאחד, לשירים במהלך המופע.
את רומנו מחליף הפעם יוני פוליקר, אחיינו האהוב והמוכשר כמו שד של יהודה. ההופעה של פוליקר בקיסריה היא מסוג החוויות שקשה לתאר במילים. כן, אפשר להמשיך ללהג, אבל בפועל צריכים פשוט להיות שם. מדובר בטור דה פורס של אמן, יוצר ונגן ישראלי מוכשר עד אין קץ שנמצא בסוג של רנסאנס מרענן ומחויך. ללא ספק אחד הכותבים החדים והמרגשים ביותר שקמו פה, עם סגנון אותנטי שלצערי כבר לא נראה יותר מדי באזורנו. לכמה שעות אתמול קיסריה חזרה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות: להוות בית ליצירה ישראלית איכותית, ולא רק מפעל קפיטליסטי שמשכיר את עצמו לכל המרבה במחיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם