נאורים ואשמים: על "מאה ימים" מאת לוקאס ברפוס
"כל רצח עם אפשרי רק במדינה מסודרת ותקינה". ב"מאה ימים" מאת לוקאס ברפוס אנחנו מקבלים חשבון נפש של שוויצרי ששב מרואנדה
אין לאן להפנות את המבט. "מאה ימים" עטיפת הספר
צעיר שוויצרי שוחר טוב בוחר לעבוד בלשכת סיוע לפיתוח בבירת רואנדה. מדובר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת והארץ רוטטת מאלימות שכבר אינה כבושה. האין זה הגיוני לצפות שהלבן החף ישוב מרוצה אל הארץ השלווה, אל השלג הצח ואל החבר המאזין לו?
לא כשמדובר בהגיונה של מציאות הרחוקה משווייץ כפי שגן העדן רחוק מהגיהנום. אלא שהספר הזה מבהיר שגן העדן הוא שמקיים את הגיהנום. "אני יודע עכשיו שכל רצח עם אפשרי אך ורק במדינה מסודרת ותקינה שבה כל אדם יודע את מקומו," אומר דוויד הוהל המדבר אל ידיד קשוב. בשובו מאפריקה לוקה הוהל בתיעוב עצמי שאין לו תקנה. הוא הבין שהשוויצרים העלימו עין מכך שתקציביהם הזינו השמדה של מאות אלפי בני אדם ברואנדה. הוהל מוכרח לפרוק את מועקת חוויותיו, וככל שסיפורו מתקדם גוברת תעוזתו לחשוף פרטים מבחילים. בני האדם, שוויצרים מאורגנים או אפריקנים שלמדו לארגן רצח עם בשיטתיות אירופית, אינם טובים. לכל היותר הם שׂרדנים.
גם הוא, צעיר שרצה "לעזור לבני אדם... לפתח את המודעות האנושית, להוביל אותה אל צדק אוניברסלי," אפילו הוא שוחט ציפור פצועה שטיפל בה במסירות. שבועות אחדים קודם לכן קרא בשֵם לאותה אַיָה, עוף דורס כשלעצמה.
לוקאס ברפוס, מחזאי וסופר שוויצרי, שולח את גיבורו התם לקיגאלי כדי ללמוד באמצעותו מה ערכו האמיתי של ייצוא הנאורות. הנה בן למדינה שלא ידעה מלחמה מעולם, היוצא לאפריקה הגועשת אחרי שהקולוניאליזם השליך אותה מאחרי גוו. הפקיד האירופי הטרי הוא טאבולה ראסה. הוא אינו יודע דבר על יחסים בין אנשים ובין תרבויות, על אפריקה, על מנהגיה הקדומים, על הכוחות המושחתים הנדחקים להשתלט על אוצרותיה.
עם בואו לקיגאלי הוא משועשע מן הביורוקרטיה השוויצרית, כפי שבן המולדת מלגלג בחיבה לחולשות ארצו. אבל במהרה יגלה שדווקא הניירת המוקפדת היא שמאפשרת רצח עם. בהדרגה יהיה הוהל מעורב במה שמתרחש מחוץ לביתו הנוח, בין שהוא בוחר בכך ובין שלא.
ובסופו של דבר הוא בוחר. כמו כולם. תחילה הוא עוקר את גן הירק שהרשה לעוזרת הבית לגדל בגינתו למחיית משפחתה, כי תקנות המשרד אוסרות לנקוט עמדה מצדדת בקבוצה מסוימת. גם נציגי הממשל המקומי מבהירים שאסור לתמוך במורדים. בני הארץ נחלקים ל"ארוכים" ול"קצרים", ורק בני הארץ יודעים מי הוא מי.
ולבסוף בוחר הוהל להישאר כשׂורד לבן יחיד בעיר שננטשה מכל בהירי העור הנאורים. הוא מונה סיבות מעורפלות להחמצת המטוס האחרון לבריסל, ואף אחת מהן אינה מגובשת. הצהרת גב הספר כאילו אהבה לבת המקום השאירה אותו בעיר, אינה מדויקת. מערכת היחסים הזאת אקראית ואינה ברורה. כשתי חיות תועות הם נפגשים לאירועים מיניים סוערים, אך אהבה אינה עולה על הפרק. בכל מקרה, הפרידה הכרחית: האפריקנית שלמדה בבריסל ונאלצה לוותר על שאיפותיה האירופיות, שבה בגופה ובנפשה לאפריקניוּת ומשלמת על כך בחייה.
והמספר הלבן? הוא שב לארצו ומצא בה "רק אנשים הגונים, אנשים שיודעים מה טוב ומה רע." עכשיו הוא משתדל "להימנע מכל התרגשות", בעודו מתבונן בשלג הנערם בחוץ.
לוקאס ברפוס, "מאה ימים", מגרמנית: טלי קונס, בבל, 164 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם