נחיתה רכה מדי: על האלבום של רונה קינן
רונה קינן הוציאה עוד אלבום מרגש, אבל הוא היה יכול להיות חזק וטוב יותר ללא ההפקה המלוטשת מדי של יזהר אשדות
רונה קינן, ''המראות ונחיתות“. NMC יונייטד
שנתיים אחרי "שירים ליואל", אלבום קונספט אישי ונוגה בהפקת אסף תלמודי, שזכה באהדת הקהל והערכת המבקרים ושבזכותו גרפה את תואר זמרת השנה ואת פרס אקו“ם, חזרה קינן לעבוד עם יזהר אשדות, שהפיק לה את שני אלבומיה הראשונים. אלבומה החדש מתחיל נפלא בשיר הנושא - פנינת רוק שנפתחת בקלידים מרגשים, עוברת לחצוצרת דמדומים מרטיטה ומסתיימת בסולו גיטרה ארוך, עצבני ומשוחרר בדיוק במידה הנכונה.
מסתירה ומגלה. רונה קינן
עמית ישראלי
הסולו הזה עושה חשק לעוד, אבל האלבום ממשיך באסופת שירים מתונים בהרבה. כל שיר נבדל מקודמו בקצב ובאווירה, וכך, ברבגוניות מרתקת, קינן מלנכולית וכאובה ב“הזמנה אל תוך הבור"; פורטת על מיתרי לבה השבור ב“תוגה שיכורה"; ואף משתמשת בהומור בריא ב“הפרש המהורהר". למעשה האלבום הזה כמעט נוגע בשלמות. מי שקצת מרחיק אותו ממנה הוא דווקא אשדות, שמחזיר את קינן אחורה לאלבומיה הראשונים. קינן לא זקוקה להפקה המורכבת שלו. היא מושלמת כשהיא פשוטה, כפי שמתבקש מהחומרים הרגישים
שהיא יוצרת. ערן צור נתן לה חופש ב“אתה חברה שלי", והיא העניקה לו את שני השירים הטובים ביותר באלבום ההוא.
טל גורדון נתנה לה את שיריה ב“רציתי שזה לא ייגמר", וקינן העלתה אותם מדרגה. "שירים ליואל“ נותר האלבום הטוב ביותר שלה אך ורק מפני שחזרה לעבוד באלבום החדש עם מפיק ששייך לזרם המרכזי. מסקנה: אם לקינן אין אומץ להפיק את אלבומיה בעצמה, רצוי שתחבור שוב לערן צור, למשל, או לכל מי שיתיר לה להשאיר פינות לא מלוטשות, שהן חלק בלתי נפרד מיופייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם