אבקת סוכר: על בכורת העונה השנייה של "מאסטר שף"
העונה החדשה של "מאסטר שף", שנפתחה אמש, היא יותר עונה של סיפורים אישיים מרגשים ופחות של בשלנים. עם תשומת לב למטען הדרמה, היה פשוט מאוד להמר מי יכנס לנבחרת ומי ישאר בחוץ
''מאסטר שף'', חמישי, 21:00, ערוץ 2
תוכנית משונה היא "מאסטר שף". שני קווים לה. האחד מרגש ואותנטי. השני עשוי, ממוסחר וצפוי עד אימה. האוכל הוא מסע וכרטיס אישי. אין אהבה כמו אהבה של אמא וגם אין גומבוץ (לביבה מתוקה הונגרית) כמו הגומבוץ של אמא. אדם צובר מאכלים כמעט כמו ניסיון חיים. הדמויות של "מאסטר שף" עגולות ומגובשות, יש להן תעודת זהות טלוויזיונית ברורה וחדה וסל מטעמים נילווה. חיבורים טלוויזיוניים המתגלים כמלאכותיים בתוכניות בסגנון "כוכב נולד" הופכים על המסך לעמוקים יותר, גם אם יש בהם קיטשיות.
הנה למשל תקרית הבכי של מיכל אנסקי בפתיחת פרק הבכורה. אנסקי פורצת בבכי בזמן שהיא טועמת ממאכל שבישל מתמודד בן 83. לכאורה, בכי טלוויזיוני פשטני בליווי פסנתר מרגש ברקע שנועד לסחוט רייטינג בדרך למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל אם ניקח צעד אחד אחורה נבין שלעולם לא נדע מהי אותה סערת רגשות שהתרחשה בפיה המלא של אנסקי. לכל אחד יש את טעמיו המרגשים שלו, המאכל הספציפי שיגרום רק לו להיחנק מרגש. ולחלל הזה, המסתורי אשר נפער בפה של אנסקי מצליחה "מאסטר שף" להיכנס ולהתנחל לבבות. בשלב מסוים נותר הצופה עם קליפה של דימויים שאותם רק דמיונו ימלא בתוכן. את האוכל של המתמודד הקשיש לא נטעם. וזה בדיוק הרגע לצאת לטיסה דמיונית של חוויות ומטענים אישיים שהיא כולה שלנו. איש איש והמלח שלו.
כל אחד והמלח שלו. ''מאסטר שף''
ינאי יחיאל
אבל. ל"מאסטר שף" יש גם צד מעושה, קלישאתי וצפוי עד עצבים. נסו את התרגיל הבא: צפו בתוכנית ונסו להמר על נייר האם המתמודד שיכנס לחדר השופטים יעבור לשלב הבא או לא. המצרכים: קליפ על המתמודד, פסנתר, תופי דרמה וסיפור אישי. במשך שעה לא נצפתה הפתעה אחת על המסך. כל אחד מהמתמודדים הגיע ליעדו בדיוק כפי שהיה אמור: מעצב שמלות הכלה הצבעוני אשר זכה ל"יום בחיי" מצולם ולנתח דקות מסך משמעותי נחת בשלום בנבחרת עם סינר למותניו. העובדת לשעבר של רושפלד אשר פוטרה ממסעדתו לפני חצי יובל חזרה הביתה עם אנקדוטה ולא יותר. ואת כל המתמודדים מלווה קו מאסף של פסנתר מרגש לכאורה שהושאל מתוכניות ריאליטי אחרות. זהו הצד האפל, המרגיז והרדוד של "מאסטר שף".
זוהי עונה של סיפורים ופחות של בשלנים. משה, מכין הפול מקופסאות
השימורים, לוהק רק בגלל שהוא דמות ולא יותר. מי שמכין אוכל מושקע אבל אופיו תפל יזרק החוצה. יש יתרון לשיטה הזו: היא מעודדת את השופטים לקחת צעד אחד אחורה ולפנות את הבמה הנרקסיסיטית לגיבורים האמיתיים. כמובן שעדיין כל אחד מהשופטים מספק את הרכיבים הטבעיים שלו: אנסקי מתפרעת ברגשיות מקצועית, חיים כהן קורקטי ורשמי, אייל שני מתפייט כמו נסיך סלנג שיודע את מקומו והגיבור החדש, יונתן רושפלד אניגמטי בשלב הזה.
במבחן הביקור השני "מאסטר שף" מנצחת ובגדול. היא שווה פרק נוסף והתמכרות שנייה. הבקשה היחידה היא לשנות קצת את מנות הבית הקבועות והשגרתיות ולנסות לחדש, לרענן ולהפתיע. הלוואי והיה ניתן לחנון את שופטיה ועורכיה במתכונים סודיים שיעוררו עניין ורגש ממש כמו שהם מצפים מהבשלנים הירוקים שהם מלהקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם