חדר משלה: ראיון עם דורית רביניאן
דורית רביניאן, סופרת, בשלבי סיום של כתיבת רומן חדש, מגישה את התוכנית "שבת תרבות" בערוץ 2. גרה בתל-אביב. בנו היא מעוררת השראה
הספה המפנקת וגם הפוף הבהיר והרך על השטיח החם, מזמינים להתכרבל בתוכם ולשקוע באיזה ספר, ואפילו זר פרחים טריים יש כאן, ובמטבח הקטן מחכים לנו לחם טוב עם צימוקים וחמאה מוכנה למריחה, ומיץ תפוחים קר. ועם זאת, יש משהו סטודנטיאלי, כמעט ספרטני, באוויר. ריח של עבודה. של משמעת עצמית. של שליטה. "אסור שפינת הכתיבה תהיה מגרה", היא מסבירה. "אני צריכה להתנתק מהעולם כדי לכתוב, לא להתחבר אליו".
חדר השינה מואר ומאוורר. מיטה, ספה, ארון קיר. רביניאן כבר שלפה מהארון וסידרה על הספה את הסטים המצטלמים. אין לה יותר מדי כפתורים או צווארונים, וז'קטים היא שואלת רק לצורך צילומי התוכנית שלה.
יש כמה ג'ינסים, גופיות, טישירטים וסוודרים. שתי השמלות היחידות בארון, באורך מקסי ועם קשירה במותניים, נקנו לאחרונה. על הוורודה כבר "חרשה", ולירוקה עדיין לא מצאה זמן ומקום. סיבה טובה לחנוך אותה בצילום חגיגי בחדר השינה. ממנה עברנו לחולצה כחולה שקופה וג'ינס על הספה בסלון, משם לגופייה דקיקה עם צעיף ורוד על השטיח, וסיימנו בחולצת "וונדר וומן" על רקע המוני הספרים המונחים בערימות צפופות זה על זה. לכל פינה מלווה אותה בגאווה הכלב האהוב פתי, שלא מוכן לוותר על שום הזדמנות להצטלם.
נותן לי השראה: "ספרים טובים מהווים השראה עצומה לכותב. ספרים עבור האדם הכותב הם כמו הוויטמינים והמינרלים לספורטאי. סדנאות כתיבה זה יופי, אבל הדרך היחידה ללמוד כתיבה היא פשוט לקרוא ספרים טובים, לקרוא אותם שוב ושוב ושוב, לפרק ולהרכיב אותם מחדש ולפענח מתוכם את הסוד".
המילה האהובה עלי: "אני אוהבת את הטעם של המילה 'יער'".
עצה לחיים טובים: "חברה טובה שלי, הציירת המדהימה נטע הררי נבון, שהיא גם המאיירת של ספר הילדים שכתבתי, נתנה לי פעם משפט יפה של הרבי נחמן, שתלוי אצלי מאז מעל המחשב כתזכורת: 'האפשר קדום לראוי - מתוך קיום האפשר, הראוי מתקיים'. 'האפשר', כלומר בר ההשגה, הספונטני, מופיע תמיד לפני המושלם, לפני הנשגב. זאת עצה מוצלחת בעיני לגבי כל דבר - לתהליך יצירה, לחיי זוגיות. שיעור טוב לחיים".
הבית שגדלתי בו: "גדלתי בכפר סבא. אבא ואמא שלי שניהם היו אנשים צעירים, עולים חדשים, כשהביאו אותי לעולם. זה נתון ביוגרפי מכריע בחיים שלי. שנות העשרים המוקדמות שלהם, חוסר הביטחון, זרות המהגרים שלהם, השפה השבורה. ומנגד אני, הבת הבכורה, ילדה שמפטפטת
זיכרון ילדות משמעותי: "כשהייתי בת עשר אבא שלי מצא אותי שוקדת על שבעת הכרכים של מילון אבן-שושן, מחברת לעצמי את 'מילון המילים שאני הכי אוהבת'. אני זוכרת את המבט הזורח, את כף היד שלו מחליקה לי על הראש, 'נשמה של אבא', הסיפוק בקול שלו".
הנערה שהייתי: "הייתי ילדה פראית שמטפסת על עצים ומנהיגה כנופיה של ילדים בשכונה, ובגיל 14-13
הפכתי בן לילה לנערה. אני זוכרת את עצמי עומדת שעות מול הראי, מתבוננת מכאן, בוחנת את עצמי מכאן. אני זוכרת את הבבואה שלי הולכת לצדי בחלונות ראווה, מלווה אותי לכל מקום, משתקפת בשלוליות, בכפיות. בכל משטח השתקפות מזדמן הייתי מחפשת הד. מתישהו האובססיה הזאת חלפה".
מה האשה שאני היום הייתה אומרת לנערה שהייתי: "הכל בסדר".
מה הנערה שהייתי הייתה אומרת לאשה שאני היום: "את מוכרת לי מאיזשהו מקום".
רגע משמעותי בחיים: "בשנה שעברה איבדתי את אבא שלי. הוא היה גבר בריא ונמרץ, שמח ושובב, ופתאום, בגיל 66, דום לב. אני עדיין לא מסוגלת לתת מילים להיעלמות שלו. ההעדר שלו בעולם הזה כאילו חשף איזה מסך של אשלייה, חשף באלימות, בבת אחת, איזה כיסוי שנח על המציאות, שהסתיר ממני את מאחורי הקלעים של החיים האלה. כמובן שהייתי מעדיפה להישאר תמימה ומטומטמת ולקבל את אבא שלי בחזרה, אבל בתחושת היתמות יש גם מידה של פיכחון וראייה צלולה יותר".
אקדמיה: "לא למדתי באוניברסיטה לצערי. אולי בעתיד".
טלוויזיה: "ההגשה של 'שבת תרבות' היא חוויה אחרת לגמרי מהעבודה היומיומית שלי מול המחשב. כמעט הפוכה. בספרות הכל מכוון פנימה, אל תוך גרעין הנפש, אל קול המספר והמוזיקליות של המשפט. המאמץ הוא להדמים את החוץ ואת היסחי הדעת. ובטלוויזיה כמו בטלוויזיה, הכל בחוץ, הכל זורם. אבל זה כיף, זה כמו לשתות שמפניה, משכר קצת".
העצה הכי טובה שקיבלת מאמא: "לסלוח. אמא שלי תמיד הטיפה לסלחנות והדגימה סלחנות בעצמה. הרבה לפני סדנאות הניו אייג' ומחבקי העצים למיניהם, היא לימדה את אבא שלי ואותנו, ארבעת הילדים שלה, שנטירת הטינה לזולת היא בעצם עונש שהאדם מעניש את עצמו. לפעמים זה היה משגע אותי כמה מהר היא שוכחת, מתפייסת, כאילו כלום לא קרה".
גבר סקסי בעיני: "גבר שמבין אותי. שמתכתב איתי בנפש, באינטלקט שלו. בשבילי דיאלוג נפשי ורוחני טוב זה שער לתקשורת מינית עמוקה. בסופו של דבר, הדמיון הנפשי בין גברים ונשים הוא יותר גדול בעיני מהשוני. השוני הפיזי מסעיר מאוד, מרגש, אבל מה שיוצר את המשיכה זה העולם הפנימי".
עיר אהובה בעולם: "ניו יורק. גרתי שם בשנת 2003, ואני טסה לביקור בחודש הבא לסיים את התחקיר לרומן שאני כותבת. רוב העלילה מתרחשת שם, בברוקלין ובווסט וילג', ואני צריכה לוודא מלא פרטים ועובדות שמצוינים בספר, לוודא שזכרתי אותם נכון. וגם להיטען בעיר מחדש, להביא משם כוח והשראה לכתיבת הפרקים האחרונים".
מטרות שארצה לכבוש: "הספר הזה, הרומן שאני כותבת בחמש השנים האחרונות, הלוואי ואוכל להביא את עצמי להרפות ממנו. לפניו היה רומן שגנזתי אחרי שש שנות כתיבה, וצר לי מאוד עליו ועל תעצומות הנפש שהשקעתי בו, על הכניעה לפחדים שלא הניחו לי להשלים איתו כפי שהוא. 'האפשר קדום לראוי', זוכרת? יש לי נטייה לשכוח את החוכמה החשובה הזאת. יש לי נטייה לרדוף אחרי המשפט הכי נכון, אחרי הניסוח הכי מדויק, הכי צלול. כולי תקווה שאצליח לסיים את הספר השנה, שאצליח להיפרד ממנו כפי שהוא, לא מושלם, אבל קיים".
להיות אמא: "מכל עבר אני שומעת שכבר הגיע הזמן. החברות שלי, המשפחה כמובן, סבתא שלי מזכירה לי את זה כל סוף שבוע. ולאחרונה אני מרגישה את זה גם בתוכי, את המוכנות של הגוף. פחדים ודאגות לא חסרים אף פעם, אבל יש בי גם שלווה. אני מאמינה שצריך לתת לאלוהים לעשות את העבודה שלו, להוציא לפועל את התוכנית שיש לו בשבילי, לקבוע את המועד הנכון. בינתיים אני מתאמנת על תינוקת של חברה, עושה לה בייביסיטינג כשמזדמן, אוספת מידע".
פתי: "קיצור של 'פתי מאמין לכל דבר', הכלב שלי, קוקר מעורב בן שמונה, שהוא גם גיבור ספר הילדים
שכתבתי, 'אז איפה הייתי אני?'. לפעמים ילדים מזהים אותו ברחוב לפי האיורים, מצביעים עליו נרגשים,
'הנה פתי! הנה פתי!', והוא, כמו סלב אמיתי, נלחץ, נובח עליהם".
שומרת על עצמי: "אמא שלי לימדה אותי שאשה צריכה 'להשקיע בקצוות'. כלומר, בעור הפנים ובכפות
הרגליים. אז קרמים טובים אני קונה אצל הקוסמטיקאית, ונעליים אני משתדלת שיהיו נוחות, בריאותיות, לא מתעללת בעצמי עם עקבים גבוהים".
התמכרות: "מרשה לעצמי תשע סיגריות ליום. לא יותר".
בגדים: "אני לא מבינה בזה. כשאומרים לי שמשהו יפה, אני מאמצת אותו".
אוהבת ללבוש: "ניו באלאנס אורתופדיות עם מדרסים".
כשאני חייבת להתלבש יפה לאירוע: "אני אוהבת אדום".
אוהבת לבשל: "תכליתי ויעיל. ענייני ביותר".
רגע של נחת: "כשהעורך שלי מבסוט מפרק חדש שכתבתי".
מילה טובה למישהו: "לסוכנים שלי, דבורה האריס ואריק קנלר, תודה על הנאמנות והסבלנות, על האמון שלהם בי".
בחולצה כחולה שקופה של קארין A, וג'ינס של "ג'יימס ג'ינס". "זה מעצב מקליפורניה שחביב על חברה
שלי. בדקתי באינטרנט וראיתי שאכן מדובר במעצב יוקרתי, וכל מיני סלבס בהוליווד רוכשות אותו
במיליוני דולרים. ואז חברה אחרת שלי, שהיא מומחית EBAY, מצאה לי אותו בחמישה דולר, משומש".
בגופייה דקיקה בצבע שמנת עם צעיף ורדרד. "קניתי את הגופייה ב'MAYU', עוד חנות מתחת לבית. אני
אוהבת בהיר. את הצעיף קיבלתי מחברה. ישבנו במסעדה והיה לי קר. היא הושיטה לי אותו ואמרה לי 'קחי, שלך'. הסתבר שהוא עלה לה עשרה שקלים בשוק בצלאל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם