הספרייה הלאומית: על הפופולריות של הספריות העירוניות
בשנה שחלפה חל גידול מרשים של כ-120 אלף קוראים במאות הספריות הפזורות ברחבי הארץ. איך קרה שדווקא בעידן האינטרנט, יותר ויותר אנשים לא מוותרים על כרטיסיית ההשאלות שלהם? לרגל שבוע הספר: מסע בין המדפים שכבר לא מאובקים, ואל האנשים שמוצאים בספרייה מרכז קהילתי חי ונושם
רני מתנשפת, ונעמדת מול דלת הברזל הענקית. היא היתה סגורה. על הדלת נתלה שלט: "הספרייה סגורה לרגל שיפוצים. נשוב ב-1 בספטמבר". "שיט, שיט, שיט", סיננה בתסכול. "דווקא בחופש הגדול? ". מאוכזבת עד עמקי נשמתה, ירדה במהרה במדרגות. את מקום העצב תפסה מחשבה מעשית. "אני לא יודעת איך, אבל אני אסתדר. אני יכולה לקנות ספרים ולקחת מחברות. נשאר לי גם כרטיס מתנה מהבת מצווה. האמת היא שאני לא אוהבת לקנות ספרים, כי אני לא מאלה שקוראים כל ספר כמה פעמים".
בשבוע שעבר התבשרנו על סגירת הספרייה הציבורית בקרית שמונה. יש מי שהידיעה עברה להם ליד האוזן. לאחרים, קוראים אדוקים שהספרייה הציבורית היא בית שני עבורם, נצבט הלב. קל מאוד בעידן הטכנולוגי של הטלוויזיה, פייסבוק וטוויטר להפטיר: "מי צריך בכלל ספרייה ציבורית", אבל האמת היא שצריך. בישראל, פרושות 200 ספריות גדולות ו-600 שלוחות נוספות. מספר הקוראים המצוי במגמת עלייה, מדבר בעד עצמו: בשנת 2010 הוא עמד על 959 אלף ובשנה שלפני על 842 אלף. איך שלא נסתכל על זה, מדובר בפריחה של ממש. ומאחורי כל ספריה מסתתר עולם שלם, עולם של חלוקה לעניים ועשירים, של סקרנים ואדישים בשלבי יקיצה, ולכולם מכנה משותף אחד - האהבה לספר.
במרחק חצי שעת נסיעה מבית הכרם, בכניסה למבנה הישן של הספרייה הציבורית בשכונת רמת לח"י שברמת בית שמש, עומדת קשישה רוסיה כפופת גב ולבנת שיער. היא שעונה על מקל, דוחפת עגלת קניות ובה שני ספרים. "מיידל'ה", היא פונה אל מנהלת הספרייה רונית דרזנר, "אם היו אומרים לי לבחור בין לחם לספר הייתי לוקחת ספר. ספר זה אוכל לנשמה".
על הדלפק מונחת סלסלת משקפיים שאספו נשות הצוות לטובת הקשישים. אי אפשר להתעלם מהמאמצים המושקעים במבנה הישן והמתפורר. עציצים מטופחים, גובלנים ממוסגרים בזהב, מדפי ספרי ילדים צבועים בתכלת תמים.
"הגעתי אל הספרייה הזו לפני עשר שנים הישר מניו יורק הרחוקה, וקיבלתי על עצמי את הניהול", מספרת דרזנר. "היה לי ברור מלכתחילה שזו לא הולכת להיות עבודה רגילה ושגרתית כיוון שמדובר בשכונת מצוקה. הבנתי שאין תקציבים ואני אצטרך לעשות פעילות של יש מאין. מבחינתי ספריה זה מרכז תרבות. לא מחסן גדול של ספרים שבאים אליו, משאילים ומחזירים. מנוי בספרייה זה כמו חברות בקופת חולים או שירותי דואר".
דרזנר מספרת שהספרייה הזו הפכה להיות חלק ממערך החיים של אנשים. בשעות הצהריים היא מתמלאת בילדים שמגיעים אליה מייד אחרי הלימודים. "נעים פה", אומרת דרזנר. "יש לנו
מלבד ספרים, הספרייה בבית שמש מציעה פעולות העשרה כגון שעות סיפור קבועות, משחקיה פעילה, ומפגשים עם סופרים. מכאן יצאה לפני חמש שנים היוזמה לפרס ראש העיר למצטיינים בקריאה. "הפרס בא להאדיר את הספר ואת הקורא ולהראות שלמרות עידן הטכנולוגיה המתקדמת והאינטרנט, מקומו של הספר חשוב", מספרת דרזנר. "מי שקורא מקבל מתנה קטנה והרבה כבוד. לכל אלה שחושבים שהמחשב תפס את העולם שלנו, אני יכולה לספר שעדיין יש אנשים שאוהבים לחוש את הספר ולעבור להמשך העלילה. המקום גדוש וזה רק מוכיח שיש לנו הרבה אוהבי ספר".
ויש גם מפגשים אישיים מטלטלים. ניקח לדוגמה את הילד בן השמונה, בנה של זבנית בשוק. מדי יום בשעה שלוש נהג להתייצב בספרייה. ברבע לשבע היה עוזב את המקום. הספרניות שמו לב שהוא רעב. פשוטו כמשמעו. הן נהגו לתת לו מהארוחות שהביאו מביתן. אנשי מחלקת הרווחה של המועצה הוזעקו על ידי צוות הספרניות, ואלו גילו שהמקרר בביתו ריק. "אצלנו זו שליחות", אומרת דרזנר. "אנחנו מקבלות כ-120 איש ביום בספריה ומודעות לזה שחלקם ילדים שפשוט מתים מחום בקיץ. להורים אין כסף לקייטנות אז הם באים לשמוע סיפור בספרייה".
איך את משכנעת ילדים שהקריאה חשובה?
"אני תמיד מדברת בשבח הקריאה, כמה שהיא עוזרת לנו, מעבר לסיפור המעניין, להגיע למחוזות רחוקים, לפיתוח אוצר המלים, להבעה בעל פה ולביטחון העצמי של ילד. ילד קורא לא הופך להיות נטל על החברה. מי שמרוויח מאותו ילד שקרא זו החברה כולה".
בקצה אחר של הסקאלה הסוציו-אקונומית, ביישוב כוכב יאיר, מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. מדובר ביישוב מבוסס, אחד מהעשירים בארץ. 4,000 קוראים רשומים בספרייה היושבת במבנה חדש ומטופח. "כוכב יאיר נחשב לשני במספר הקוראים בארץ אחרי בנימינה", מציינת בגאווה מנהלת הספריה מיקה בכר. "זו לא חוכמה גדולה, כי ביישובים קטנים קוראים יותר, וחתך האוכלוסיה שלנו הוא פשוט כזה שקורא".
הספריה המטופחת, המשתרעת על פני 250 מטרים ("קטן מדי", טוענת בכר) מזמינה להיכנס פנימה. פרט לפעילויות העוסקות בקריאה, מתארחות בספרייה תערוכות מתחלפות והיא מתפקדת גם כמקום משפחתי לכל דבר.
"יש פה לא מעט גרושים וגרושות שמגיעים לכאן, ביום התורנות שלהם, באופן קבוע עם הילדים. הם יושבים ומדברים. יש משחקיה לקטנטנים בימי ראשון והספריה מגובה בשורות של מתנדבים צעירים, עם שעות סיפור של ילדים מספרים לילדים. כל ילד מגיע לספרייה. גם מבוגרים קוראים פה הרבה".
דפנה (63), קוראת אדוקה, משוטטת בין המדפים המזמינים בספרייה. "בבית הספר היסודי למדתי את אהבת הקריאה", היא אומרת. "מאז, הספר הוא בן לווייתי הקבוע. ספרייה זה תמיד מקום אחר, של התחדשות בלתי פוסקת, ריח של חדש וישן. אני שמחה לראות שאחרים עדיין פוקדים את הספריות".
מאחורי המהפכה של הספריות מסתתרת תכנית אסטרטגית של משרד התרבות והספורט, שעל יישומה אחראים אנשי מרכז הספר והספריות לעידוד הקריאה. מנכ"ל המרכז, שמוליק שם טוב, טוען שהספרייה החדשה עומדת על שולחן בן ארבע רגליים: "הרגל האחת היא ההשאלה הישנה והמוכרת, שצריך לשכלל ולשפר ולהעביר לאינטרנט. הרגל השנייה היא מרכזית ונכנסה בשלוש השנים האחרונות, מטרתה להפוך את הספרייה למרכז תרבות. חלק מהותי מהתקציבים של הספריות מוקדש לעשרות אירועי תרבות בשנה, וכולם קשורים לספר ומקרבים אליו. הרגל השלישית היא מאמץ שאנחנו עושים להפוך את הספרייה למרכז מידע לציבור בכל הנושאים כמו ביטוח לאומי, בריאות, תיירות ועוד.
הרביעית היא לייצר קורסים של העשרה לציבור. כבר ברור שהספרייה הופכת למרכז קהילתי בכל מיני תחומים".
בחזרה אל הספרייה בכוכב יאיר. התושבים לוקחים חלק פעיל במתרחש. כך, למשל, באתר האינטרנט המתוחזק לעילא, מעלה הקוראת לאה המלצות לספרים. אחרים מזמינים ספרים ומתעדכנים באתר כשההזמנה מגיעה, ויש גם מי שפשוט מעבירים ספרים לטובת הספרייה. "יום אחד חשבתי מה לעשות עם כל הספרים. נזכרתי באמירה שלכל ספר יש מישהו שרוצה אותו", מספרת בכר. "הנחתי ספרים בתחנת האוטובוס עם פתק:'באהבה מהספריה'. אחרי שעה כל הספרים נעלמו. יש פה קהל אמיד, ואלה שקונים בכמויות קוראים את מה שהם קנו פעם אחת ומעבירים אלינו. כל הספרים פה מתוקתקים ומסודרים. יש לנו בחורה מקסימה שזה התפקיד שלה. להחליף ישן בחדש. זה לא שקונים ובגלל זה לא מגיעים לספריה, הרי יש פה את הזדמנות להחליף חוויות".
קורה שהספרייה שוממת?
"רק כשהיא סגורה לקהל. זו בטח דרך אחרת לשאול האם צריך להספיד את הקריאה. ובכן, אין סיבה להספיד את הקריאה. לכל הספריות הציבוריות יש קפיצה גדולה. הספריות - במיוחד הגדולות שיש להן הרבה כסף - מביאות ספרים בסדר גודל שאפשר להשוויץ בו".
את מתארת בדיוק את ההיפך מדימוי הספרייה כמקום שקט, והספרנית כיצור גוער.
"אני מאוד מבקשת שלא ידברו בסלולרי, אבל מעבר לזה זה לא מקום שקט ולא צריך להיות שקט. זה מקום נעים, שאפשר לדבר בו ולצחוק. מקום של חיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם