מסע אלונקות: ראיון עם אלון זינגמן
זה לקח לו 15 שנה, עלה לו בפשיטת רגל, עימת אותו עם סודות משפחתיים, לימד אותו שיעור כואב בקולנוע ישראלי, אבל היה שווה: תכירו את אלון זינגמן, זוכה פרס הביכורים בפסטיבל חיפה ויוצר "בין השמשות", הסרט הטוב ביותר שצולם בישראל בזמן האחרון
אבל "בין השמשות", סרטו הראשון של הבמאי אלון זינגמן, הוא מופת של קולנוע צנוע שמבעיר את הלב, בלי לגלוש למחוזות הרגשנות. קולנוע שאינו מתחנף לצופה ובונה - בנופים האורבניים של ישראל, במסדרונות הקודרים של בית חולים - עולם לא שמח, שממתין (או אולי התייאש כבר) למישהו שיגאל אותו מעצמו. סרט בלי גיבור ראשי, אלא עם כמה דמויות מטלטלות, שברגע אחד, טראגי, חייהן מצטלבים ונשזרים זה בזה.
לאורך דקות ארוכות קשה להוריד את העיניים מריימונד אמסלם, אולי השחקנית הישראלית העסוקה ביותר בתעשייה כיום, שמגלמת אם חד הורית המגלה יום אחד בטעות כי היא בת מאומצת. היא פוגשת באמה הביולוגית (אורלי זילברשץ), ספרית במספרה קטנה, אבל לא מעמתת אותה עם המידע המרעיש. במפגש היא לומדת כי לאמה בת נוספת, שנולדה אחריה, קרויה על שמה, ובניגוד אליה לא ננטשה. בהמשך יתברר כי לעולם לא תזכה לראות את אחותה. התא המשפחתי - השלם והמפורק - ימשיך להדהד לאורך כל הסרט.
כיצד קורה שבמאי צעיר, חמוד מראה, חתום על יצירה מלנכולית המתאימה ליוצר מבוגר ומיוסר? ומדוע להסתכן בסרט מאתגר במדינה המקדשת פרויקטים סנטימנטליים שעושים לצופה נעים בגב? "אחת השאלות הראשונות ששאלו אותי כשהצגתי את הסרט בפני קהל בהצגות הטרום בכורה", מספר זינגמן, "היא למה בחור צעיר מייצר עולם קודר שקשה להיכנס אליו. אני מתקשה לענות על זה. זה דורש פסיכואנליזה עצמית שאני לא טוב בה. אני יושב וכותב. אין לי תכנון לעשות סרט מסוג מסוים. כשאנשים יצאו עם פרצוף רציני מהסרט הקצר שביימתי, 'כאב השיניים של הרצל' (זוכה פרס וולג'ין 2000), אמרתי, בסרט הבא אעשה משהו אחר לגמרי".
וזה לא קרה.
"אחת ההפתעות שלי ב'בין השמשות' היא שאתה מגלה את השטנץ של עצמך. אתה מעדיף עולם ושחקנים מסוימים. משהו בעומס הרגשי של הסרט מוצא חן בעיני. נותנים לך הזדמנות לעשות סרט ואתה לא רוצה להתפשר, כי אני רואה את הסרט כהזדמנות שניתנה לי. לא רוצה לגמור את הסרט ובעוד כמה שנים להתבאס שוויתרתי בו. למה אני זורם עם עולם כזה? כיוצר, זה מקור לניקוז כל החרדות שלך. כל הסרט הוא פסיפס של חומרי החיים שלי, בצורה זו או אחרת".
זינגמן, אוטוטו 40, אולי לא טוב בפסיכואנליזה, אבל צעידה איטית בין תחנות חייו תספק כמה מפתחות. הוא גדל בנהריה ובחיפה להורים שעלו מארגנטינה ב-64'. "מלבד הקטע הציוני, היה להם רצון להתרחק מההורים ולהצליח במקום אחר. בלי העול המשפחתי על הכתפיים שמקשה עליך לפרוח. אבא שלי, יעקב (חורחה), היה פסיכיאטר, מקצוע מאוד אנליטי. הוא למד רפואה בארגנטינה ואת ההתמחות עשה פה. רופא מהזן הישן, עבד מכל הלב, עזר לאנשים. לאחר ההתמחות התקבל לבית החולים עכו, היום מוזיאון המחתרות, איפה שהעלו לגרדום את אסירי המחתרת. כשהוא נשאר תורן בסופי שבוע היינו באים להעביר איתו את השבת במחלקה לחולי נפש. אני ואחי אראל, שמבוגר ממני בחמש שנים, הסתובבנו במסדרונות של בית החולים ופגשנו אנשים. אבא לימד אותנו להסתכל על כל אדם בגובה העיניים".
בגיל תשע נאלץ להתמודד עם ידיעה שתשנה את חייו. "ההורים שלי הושיבו אותי לשיחה וסיפרו לי לראשונה שאח שלי מאומץ. במשך הרבה שנים הם לא הצליחו להביא ילדים ואז החליטו לאמץ את אחי כשהיה ממש בן אפס. לאחר כמה שנים אמא שלי נכנסה בטעות להריון ונולדתי. אראל אהוב לבי, אחד האנשים הקרובים ביותר אליי בעולם".
איך הגבת?
"זה שוק די רציני לילד שעל סף התבגרות. ידיעה שמטלטלת את החיים שלך. זה משבר אמון מאוד גדול מול ההורים. שיקרו לך הרבה שנים, במה עוד הם משקרים? אני זוכר שאמרתי לעצמי, בטוח שגם אני בן מאומץ. הסתובבתי ברחוב וניסיתי לראות למי אני דומה".
שיתפת אחרים בבלבול הזה?
"ההורים שלי אמרו: החיים לא צריכים להשתנות, אף אחד לא צריך לדעת את זה. ככה הם חשבו שזה נכון לעשות. זה הפך לסוג של סוד, אתה לא אמור לדבר על זה עם אף אחד. משום שגיליתי שאנחנו לא באים מאותו דם, נסיתי להידמות אליו. אם מישהו היה אומר כמה אנחנו דומים, זו הייתה הצלחה עבורי. בצבא אח שלי היה בצנחנים, קרבי כזה, ואני רציתי ללכת בעקבותיו. התקבלתי לסיירת צנחנים אחרי שכתיכוניסט רצתי שנתיים בים עם תיק ובתוכו אבנים".
תהליך ההיפרדות הבלתי נמנע התחיל לקראת סוף השירות הצבאי. "באיזשהו שלב נפצעתי, וכל החוויה הקרבית הזו העבירה אותי תהליך שבמהלכו הבנתי שאני לא ממלא אחר הציפיות שלי אלא אחר ציפיות של מישהו אחר. לא חי את החיים שלי, אלא את החיים של האחרים. עזבתי את הבית של ההורים בחיפה, עברתי לתל אביב ולמדתי קולנוע באוניברסיטה. זה היה הניסיון שלי להחזיר את הקול שלי. בלימודי הקולנוע אתה מתנסה באמנות בעשייה מטורפת. משהו שנותן לך הזדמנות להוציא החוצה דברים שהיו בפנים. אשתי (אתי לי-און זינגמן, שגם ערכה בדייקנות את הסרט - א"ה) אמרה, 'לא נראה לך מוזר שגדלת עם סוד ועכשיו אתה יוצא איתו הכי פומבי שרק אפשר?'. הסרט הזה הוא תיקון".
התא המשפחתי, אותו מבצר שטוף רוחות, עומד במרכז יצירתו של זינגמן. "אני מאוד מאמין בדרמה המשפחתית. אחד הדברים שמבדילים אותנו מבעלי חיים הוא שכל אחד נולד לתוך משפחה, להורים, וממשיך לחיות איתם לאורך שנים. המהות של הדרמה האנושית נעוצה בגרעין הזה. לא המצאתי את זה. אריסטו ואחרים ניסחו את זה לפני אלפי שנים. ידעתי שבתסריט שלי אני מטפל בנושאים של הרגש וסימנתי מראש שיש כאן כמה מוקשים שאסור לדרוך עליהם. והבור הראשון היה לא להיכנס לסיטואציות מלודרמטיות".
זה תו התקן של היצירה הישראלית לדורותיה. מהסרטים שוברי הקופות ועד "כוכב נולד".
"כצופה אני אמנם מתרגש בסרטים כאלו, אבל בו זמנית מתעצבן כשדורכים בכוח על הכפתורים שמפעילים את הרגש. מרגיש זילות מצד היוצר. ב' בין השמשות' ניסיתי לא להיכנס לאובר-סנטימטליות. בגלל זה לא צילמתי קלוז אפים. מפיק הסרט אסף אמיר צעק עליי: 'איך אתה רוצה לרגש בלי קלוז אפים'. דרשתי מריימונד, שמחצינה כל דבר שבתוכה, 'חכי עם זה, תשאירי את זה בפנים'. אפשר להתרגש גם בלי שמישהו ילחץ על הכפתור. אני לא אוהב שחוגגים את הבכי. לא מוצא חן בעיניי קולנוע מתבכיין. כשזה כואב, זה כואב. בלימודי הקולנוע אתה מבין שקל מאוד לייצר רגש. קלוז אפ, סט אפ, מוזיקה נכונים וזהו".
מחשבות הפוכות עלו לי דווקא ב"הערת שוליים" של יוסף סידר. אין ספק שהוא וירטואוז קולנועי, אולי הכי גדול שיש כאן. אבל גם הפעם נותרתי אדיש רגשית. ניסיתי להבין אם הוא החליט לא לרגש אותי או שבאובר אנליטיות הרגש הלך לאיבוד.
"באיזשהו מקום סרט זה סנאפ-שוט של היוצר. כשאני מסתכל על סרטים שלי זו תמונה של עצמי שצולמה באותו הרגע. יש משהו באישיות שלך שמוקרן בתוך הסרט. זה קשה לפענוח, סוג של מטפיזיקה. אומרים,'בין שני האנשים יש כימיה', ' ההוא פוטוגני'. אי אפשר לפרוט את המשפטים האלו. אתה רק מרגיש אותם, יודע שהם קיימים. כשסרט עובד עליך אתה מרגיש אותו, הוא לא משקר לך. כששסרט עושה עליי טריקים אני מאבד עניין. לכן אם אנשים שעקרים רגשית עושים סרט - ואני לא מדבר על סידר, לא ראיתי עדיין את הסרט שלו - זה יוקרן החוצה".
אפרופו סידר. מה דעתך על האמבוש שבישל למבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין במהלך ראיון לרגל צאת סרטו החדש? סידר הכריז בתחילת הפגישה שהוא מסרב להתראיין וניצל את הזמן כדי לסגור חשבונות עם קליין, שלא ממש מתלהב מסרטיו. איך אתה רואה את היחסים בין קולנוען למבקר?
"סידר חשף לטעמי שלא במתכוון צד מאוד לא נעים שלו. לכל יצירת אמנות יש את היוצר, המבקר והקהל. לכל צלע במשולש יש את התפקיד שלה. כל יוצר מאוד קשור לעבודה שלו, זה הילד שלו. כשמישהו אומר לך משהו, זה כואב וקשה שלא להתייחס לזה. יחד עם זה אתה מקבל שאתה יוצר שלא כותב למגירה. יהיו כאלו שיהללו אותך וכאלו שלא יאהבו. אלו חוקי המשחק. לסידר, בינינו, אין כל כך על מה להתלונן".
אז מה עבר עליו - אגו טריפ לאחר הזכייה בפרס בקאן, מופע של בריונות או בן פגוע שמחפש ללא ההצלחה את ההכרה של אביו הקולנועי?
"הסיפור הזה חשף צד ילדותי בו, שאני מבין מאיפה הוא בא וגם מתחבר אליו. אבל אני לא יכול להסכים אתו. לקחת את בכיר המבקרים, שתענוג לקרוא אותו, שהטקסטים שלו תמיד מנומקים, ולעשות לו ככה באיזשהו סוג של שתלטנות לא טובה. הוא רצה לשלוט בצד שלא נתון בשליטתו".
כמה גלגולי כתיבה עברו עד ש"בין השמשות" התגבש לתסריט אחד. במהלך הכתיבה הפך זינגמן לאבא, ואביו, שהיה מעורב מאוד בכתיבת התסריט, נפטר. "אבא שלי היה חובב קולנוע רציני ביותר. במיוחד של הקולנוע הקלאסי של הוליווד בשנות החמישים. קירק דאגלאס, ג'ון וויין, איליה קאזאן. הוא היה איש תרבות. כל אחד מוצא את הדיאלוג עם ההורים שלו בדרך מסוימת. עם אמא שלי זה היה דרך הקטע הפולני,'מה אכלת היום?'. עם אבא שלי זה היה דרך הקולנוע. סרטים ריגשו אותו, הצחיקו, העציבו. רציתי גם לרגש אותו, והיה בינינו דיאלוג על המישור הזה. כל במאי יוצר לקהל, אבל יש לו מישהו אחד שהוא כותב בשבילו. שהדעה שלו חשובה לו במיוחד. והמישהו הזה היה אבא שלי".
המוות שלו הפתיע אותך?
"בגיל 78 התברר שהעורקים שלו סתומים לגמרי מכולסטרול וחרא כזה. ארגנטינאי שאוהב אסאדו ובשר. עשו לו ניתוח מעקפים, הוא שרד אותו, ואחרי שבוע נפטר בצורה פתאומית. לאבד אבא זה נורא. לי זה קרה בגיל צעיר, 35. אבל אלו החיים וצריך לקבל את זה באיזושהי דרך. יום לאחר הלוויה התקשר אסף אמיר ואמר שעלינו שלב באישור הסרט בקרן לקולנוע. שלושה חודשים לאחר מכן קיבלנו הודעה חיובית".
זינגמן מצא דרך לדבר אל אביו בסרט. בסצנה האחרונה, המתרחשת על מדרגות בית החולים, שואלת אמה של אחת הדמויות (אותה מגלמת נטליה פאוסט היפה), שעלתה עם בנה בן התשע מארגנטינה, מה הוא רוצה לעשות. היא מבולבלת: לבנה נודע זה עתה כי אביו נטש את המשפחה ובתגובה הוא מסרב לעבור ניתוח ברית מילה מאוחר שתוכנן לאותו יום. "אני הולך לחכות לאבא", הוא עונה לאמו. "אלו המילים שלי שיוצאות מהגרון שלו", אומר זינגמן.
לא רק חומרי החיים נמזגו לתוך היצירה. גם הסרט נראה לעתים כמתערבב עם המציאות. "במהלך עריכת הסרט", מספר זינגמן, "אראל התקשר אלי וסיפר כי האמא הביולוגית יצרה איתו קשר והיא מעוניינת להיפגש. זו הייתה נקודת ציון בחיים שלו. בעבר הוא ניסה ללא הצלחה למצוא אותה ולהיפגש איתה. כעבור כמה ימים הם נפגשו, ונודע לו שהיא ילדה אחריו עוד ילד והחליטה לגדל אותו. השם האמצעי שלו היה בדיוק כמו השם של אחיו".
כמו בסרט שלך.
"כתבתי סיפור לגמרי דמיוני וחשבתי שמוטיב השם הכפול יכול להתפרש לשני הכיוונים. או להנציח את התינוקת שנמסרה או למחוק אותה".
אבל בכך לא תם טשטוש הגבולות בין התסריט הכתוב לחיים. "גם האמא הביולוגית של אראל, כך עלה בשיחות ביניהם, עלתה לישראל עם ההורים שלה. היה לה אח קטן בן עשר שלא נימול ואמא שלה לקחה אותו לבית החולים כדי לעשות לו ברית. אני לא בן אדם שמאמין בגורלות. אני אתאיסט מוחלט. אבל כשאתה נמצא מול סיפור כזה, שהוא ממש אחד לאחד דומה לתסריט דמיוני שכתבת, אתה עומד די נפעם ומופתע".
אני דווקא חוויתי השקפת עולם אחרת בסרט. אמנם כל ההצטלבויות של הגיבורים יכולות להיתפס כצירופי מקרים, אבל יש תחושה שמרחפת מעל העולם השגחה עליונה. המפגשים בין האנשים יוצרים כאב, אבל טמון בהם גם המון חסד.
"אצל רוברט אלטמן שהתעסק ב'תמונות קצרות' וב' נאשוויל' במבנים של ריבוי עלילות בדרך כלל צירופי המקרים היו חלק מהמבנה הסיפורי. אני דווקא לא רציתי להיכנס למקום הזה של צירופי המקרים, אבל בשלב העריכה והשלמות הצילומים נבנו אצלי לינקים. ניסיתי ללכת נגד צירופי המקרים, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה מתבקש. רוב חוויית הצפייה של הקהל סרט מתמקדת בסימון ובהבנת החיבורים".
הכתיבה לא פשוטה לו. "זה לא בא לי בקלות", הוא אומר. "אני לא גרפומן כזה. יש כאלו שבלילה יכולים לכתוב סצנה. אצלי זה עבודה מתמשכת, קשה, חפירה עצמית. לא נעים לי. כל ההשתדלות שלי היא לגמור כמה שיותר מהר. אתה לבד מול טקסט בצורה שיכולה להוציא אותך מדעתך, לא מתקיים דיאלוג בזמן הכתיבה".
למה כתבת לבד?
"לא הייתה לי ברירה. אני בן אדם מאוד מופנם. לפנות לאחרים שיכתבו בשבילי, במיוחד כשהם לא שמעו עליך, זה לא משהו שמסתדר לי. בארץ, עם השיטה הדפוקה, הברירה היחידה למי שמסיים את הלימודים ורוצה לעשות קולנוע, זה לכתוב לבד. לכן כתבתי מתי שיכולתי. נולדו לי שני הילדים. הלכתי עם המחשב שלי לספריות הציבוריות בגבעתיים. לאט לאט זה התחיל להיבנות".
לאחר כמה שנים של כתיבה היה מונח על השולחן תסריט בן 120 עמודים. הוא דפק על הדלת של המפיק אסף אמיר ופגש במציאות. "התחוור לי שאם אני רוצה לעשות את זה בארץ, צריך לצמצם את התסריט ולהביא אותו להיות בר הפקה. הרגשתי שאונסים אותי. שפורטים את זה לנדל"ן ושסצנות הופכות למטבע שעובר לסוחר. אתה אמנם רוצה להביא את התסריט למציאות, אבל בלי שינשלו אותו מהנכסים שלו. למזלי, אסף מבין מאוד בקולנוע ונוצר בינינו דיאלוג".
מלבד קרן הקולנוע הם לא הצליחו לעניין משקיעים. עם תקציב של חצי מיליון דולר, שאיפשר רק 20 ימי צילום, יצאו לדרך. "זה סיפור על יחסים בין בני משפחה", מסביר זינגמן מדוע תסריט מרהיב כזה לא זכה למימון. "הוא לא עוסק בנושאים הגדולים שזוכים על פניו למימון מחו"ל. לא ערבים-יהודים, לא חילונים-חרדים. אין לו את האפיל של סרטים שאפשר לצמצם את העלילה שלהם לשורה וחצי בנוסח'שני חרדים עם משיכה הומו-ארוטית שלא יכולים לממש'. סיפורים כאלו מדליקים למשקיעים את העיניים".
בחרת בדרך קשה.
"הקולנוע הוא סוג של מנגנון הנתון בתוך מנגנון כלכלי כל כך מסובך, מורכב ומכביד. פלא שנעשים בכלל סרטים טובים. הקולנוע האהוב עליי הוא הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. היה שם רגע של חסד שנתנו ליוצרים ללכת עד הסוף עם האמת שלהם וזה הביא ליצירות בלתי נשכחות, שלא יכולות להיעשות במצב של היום: 'השור הזועם', 'נהג מונית', 'השיחה', 'אישה תחת השפעה'. היוצרים באמת חיפשו דרך אחרת לברוא את הקולנוע מחדש. הם לקחו סיכונים, לא הלכו על בטוח, ניסו לאתגר את עצמם.
"כקולנוען, אתה שואל את עצמך לאיזה צד אתה משתייך. יש לחצים, והסרט לא רק שלך. אתה לא מביא את הכסף. ומהבחינה הזו - ובלי להתחנף - קרן הקולנוע הישראלית לא באה ומתערבת בתכנים, אף על פי שמנהל הקרן כתריאל שחורי לא מהסס לומר לך את הדעה שלו בשלבים השונים של הכנת הסרט. זה נדיר בנוף הקולנועי בעולם. אם רוצים שתהיה יצירה, קולנוע רלוונטי, צריכים לתת לאנשים לבטא את הקול שלהם".
אתה הצלחת. "בין השמשות" זכה בפרס בפסטיבל חיפה.
"אני בן אדם עקשן. הולך עם הראש בקיר. אותנו אף אחד לא הכין לשום דבר. לא באתי מבית עם כסף, תמיד חיינו בצניעות, וכשאתה בסיטואציה שבה אתה אמור להתפרנס ולעסוק בקולנוע זה מאוד קשה. ג'ינגולים בלתי אפשריים בין כתיבת תסריט לפרנסה. אני התחלתי ללמוד בגיל 25, והפיצ' ר הראשון שלי יוצא בגיל 40. זה קצת עצוב. לפי חוקי הקרן אתה אמור לקבל עשרה אחוזים מהתקציב כבמאיתסריטאי. הייתי אמור לקבל 200 אלף שקלים על שנתיים עבודה. בפועל, 60 אחוז מהשכר שלי הושקע בסרט, אחרת הוא לא היה נעשה. בתקופה הזו היינו בפשיטת רגל בבית. לקחנו הלוואות מהורים, מהחברים. זה מאוד קשה. והרבה מחשבות כפירה כל שני וחמישי, מה אני צריך את זה".
האכזבה הגדולה שלו היא מהקולנוענים בני דורו. "דווקא הסטודנטים שהיו מוכנים לבעוט בכל דבר ועשו דברים נהדרים בזמן הלימודים, ברגע שהם מקבלים את ההזדמנות - קח חבילה של כסף, את השחקנים שאתה רוצה - עולה בהם כל ההיסוס והפחד. הם הולכים על בטוח. אני מבין את זה, אבל לא בשביל זה באנו לכאן".
איך אתה מסביר את זה?
לא מזמן התייעצה איתי קולנוענית צעירה שקיבלה כסף להפקה. היא אמרה,'הצלם שלך, רואי רוט, עשה עבודה נהדרת, אבל הוא אחד שלא עשה פיצ'ר בחיים שלו. לא חששת לקחת אותו?'. את רואי הכרתי במהלך העבודה על סרטים שיווקיים שאני מביים לחברות מסחריות. התחברנו והיה לי מאוד טבעי להביא אותו לעשיית הסרט. גם אתי אשתי לא ערכה פיצ'ר בחיים שלה. היא גם היחידה שהסכימה לשכב עם הבמאי. הבאתי הרבה אנשים שזו העשייה הקולנועית הראשונה שלהם. זה לא שאני נגד הקולנוענים הוותיקים, אבל אם בא מישהו צעיר, קח את הצ'אנס. לצערי מעט מדי עושים את זה. הרבה רוצים לעטוף את עצמם בביטחונות. החיים זה לא ביטחונות".
אולי בגלל זה השפה של הדור צעיר שבא אחרי מבשרי הקולנוע הישראלי החדש - סידר, ברגמן וקוסאשווילי - ממש לא חדשנית.
"זה משהו שלצערי חוצה שדרות בחברה הישראלית. יש אנשים צעירים שמנסים לפתח לעצמם קריירה כקולנוענים, וגם ככה אנשים טורפים פה אחד את השני, והם צריכים להצליח. אומרים להם שיש נוסחה-לקרנות הקולנוע, למשקיעים מחו"ל, לקהל הרחב בישראל. כולם מכירים את הנוסחאות האלו, שכל מטרתן להביא אותך להצלחה כלכלית. מאה אלף צופים ומעלה ויפתחו לך הדלתות. אבל זה גם יכול לשתק אותך. הרצון לשמור על מה שיש לך, על ארבעת הקירות, לא לדרוך יותר מדי על יבלות, לא להרגיז את עם ישראל כי זה יתנקם בך".
תראה מה עשו ליונתן סגל עם "אודם". תראה את העליהום על שלומי אלקבץ בעקבות "עדות". את אודי אלוני ו"מחילות" בכלל זרקו מהמחנה. למה לאיש קולנוע עם עקרונות ואג'נדה להשמיע קול?
"הקהל צועק 'אושרי כהן לא עשה צבא והוא משחק חייל' כאילו שחוויאר ברדם ב'ארץ קשוחה' של האחים כהן היה בגלגול אחר רוצח סדרתי. יש הלך רוח קצת פשיסטי של לצוד אנשים עם לפידים ביערות. קצת קשה לפעול באקלים כזה. לא רק מבחינה פוליטית. יש עכשיו הרבה מדי קולות שמשמיעים ציוצים שסרט צריך להימדד לפי הקהל שלו, לפי ההצלחה בקופה. מבקרים את הקרן על כך שהיא מעודדת סרטי איכות. זה יוצר פחד שמשתק".
אבל יש גם כאלה כמו דוד וולך בסרטו המטלטל "חופשת קיץ" ויוסף פיצ'חדזה עם "שנת אפס" המופתי. לא נראה שהם ניסו לרצות מישהו.
"זה נכון, אבל הם בודדים. הייתי בפיצ'ינג בפסטיבל הסרטים האחרון בירושלים. יש לך חמש דקות להציג את הפרויקט שלך בפני משקיעים, והסטודנטים עוברים סדנאות איך למכור את הפרויקט שלהם. אני מבין שכאשר האמנות פוגשת את עולם הכלכלה נוצר מוצר צריכה. אתה צריך לדעת למכור את הסרט. אם הסרט שלך יותר מדי אמנותי איך תמכור אותו, מי ישקיע בו".
אפשר לתמרן בין העולמות?
"אם אתה עובד על פי מה שאתה חושב שימכור, זה שורש הרע. אתה בוגד בדבר הזה שלשמו באת. מי שמצליח יודע לתמרן בין הנושאים האלו. תראה את אבי נשר, יש לי הרבה כבוד אליו, למרות שהסרטים שלו הם לא מיי קאפ אוף טי. אבל הוא עושה את הסרטים שהוא רוצה לעשות. יש לו המון פאשן, והוא מאמין בהם, וגם יודע לתמרן ביחסי ציבור שלו. יש עוד אנשים כאלו. זה מה שנדרש. אני אמביוולנטי כלפי זה. הופכים אותך לאיש מכירות קטן של הסרטים שלך. זה כמו שאומרים לך, תבוא תמכור את הילד שלך, תסביר למה כדאי לאהוב אותו. זה מאוד קשה, במיוחד אם הילד שלך לא ארי עם עיניים כחולות".
הצרות מתחילות עוד בבתי הספר לקולנוע. "תמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם החוג לקולנוע בתל אביב", הוא אומר. "הגעתי ללימודים בלי שום ידע מוקדם בעשייה. החוג נתן לי את הכלים. אבל מצד שני, לא הייתה שם הרגשה שיש מורה שאכפת לו באמת ממך. שידחוף אותך, שיפתח דלתות. זרקו אותך לנפשך. אם יש לך מספיק אמביציה ורצון-תצליח. אם אין לך, תיפול בין הכיסאות. יכולת לעשות מה שרצית, אבל אף אחד לא בא ושם לך יד על הכתף. לא היה לי דיאלוג עם אף אחד, תחושה שאני עושה דברים לבדי. זה לא היה בסיסטם שלהם אם תצליח או לא. הייתה הרגשה שאנחנו עושים את הסרטים למרות החוג, למרות הצוות".
ב"סם שפיגל" זה אחרת?
"שם הכל מאוד מכוון על ידי רנן שור שמלווה תסריטים ואפילו מתערב בשמות של גיבורים. בסופו של דבר, אני מעדיף לגמרי את הגישה של אוניברסיטת תל אביב".
אנחנו מקטרים על הקולנוע, אבל תראה באיזה בור עמוק נמצאת הטלוויזיה הישראלית. לא עושים כאן סדרות דרמה שממציאות מחדש את הטלוויזיה, אלא רק מצטיינים בשעתוק פורמטים של תוכניות מציאות מחו"ל.
"מנהלי התוכניות בארץ כל כך שמרנים. הם לא מוכנים לשינוי. התפיסה של אלו שעומדים בראש הערוצים היא מראש לתת לצופה את מה שהוא יודע ללעוס. ניסיתי בעצמי, הגשתי להם הצעות. נתקלתי תמיד בדלתות אטומות. הם חושבים שהעבודה שלהם היא לא לזעזע את הצופה, להמשיך לייצר לו את הדרמות הרגילות. אני לא חושב שזו העבודה שלהם".
זינגמן לא התייאש. בימים אלה הוא מפתח עם אורלי זילברשץ סדרת טלוויזיה קצת מטורפת, מעין "קפה בגדד" פוגש את "טווין פיקס". העלילה: אישה המנהלת פונדק בדרום ונקלעת לשורת רציחות. יש למה לחכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם