גבר גבר: על ארנסט המינגווי
הוא פלירטט עם המוות, צד צוללות נאציות, התאגרף, נלחם בפרים, החליף ארבע נשים, גידל תרנגולי קרב, כתב ספרי מופת ושתה. בלי סוף הוא שתה. אראל סג"ל מסביר מדוע גם חמישים שנה אחרי שדפק לעצמו כדור בראש, המיתוס של ארנסט המינגווי חי וקיים
והנכדה מרגו, דוגמנית עירום במיל'. לפני כעשור התאבד בנו הצעיר, ד"ר גרגורי המינגווי, לאחר שעבר ניתוח לשינוי מין. גנטיקה דפוקה, קללה משפחתית או צרוף מקרים. מי הבא בתור? מי בתור הבא?
בכדי להבין את נפשו של המינגווי, המאצ'ו הגדול של הספרות, הגבר שכל הגברים רצו להיות כמוהו וכל הנשים ביקשו לשכב איתו, אני מציע לנדוד מפריז לברלין. אל השנים הדקדנטיות והאבודות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בשעה שהמינגווי, הרועה של "הדור האבוד" כותב, מתאגרף ונואף בשיא אונו; פרנץ רוזנצוויג, פילוסוף יהודי, לוקה במחלת ניוון שרירים קשה. חולה ומיוסר, משותק בכל חלקי גופו, הוא לא מפסיק להאמין, אופטימי נצחי. את מאמרו האחרון, "המחשב החדש," הוא מכתיב לאשתו במצמוצים. ארבע שנים קודם לכן, בשלהי המלחמה, בעודו חייל בחזית המקדונית, רוזנצוויג כותב את ספרו "כוכב הגאולה." הפסקה הפותחת מתחילה כך: "מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל. לשכך את אימת החלד, ליטול מר ממוות וקטב משאול".
רוזנצוויג, שהתנצר וחזר ליהדות, ביקש לחלץ מן המוות את הרצון בחיים, את החיפוש אחר האהבה. זו התשובה שלו לשבר הקיומי של הפרט לאחר המלחמה. תשובה לאקזיסטנציאליזם של הפילוסוף הפרו-נאצי מרטין היידגר. המינגווי יוצא מאותו נ"צ, אולם התובנות שונות. אצל המינגווי, חגיגת החיים מסתיימת תמיד במוות. כמו היידגר (בין אם במודע או שלא), באמצעות המוות ואיומו, אדם חש בקיומו.
המינגוויי מנהל ביצירותיו מערכת יחסים אינטימית עם המוות. הוא אינו מדחיק את המוות, מתגרה בו במודע ונח תחת צלו כשמבטו מפוכח על הקיום האנושי. המינגווי מתעקש להזכיר לנו שהמוות אורב בכל רגע ורגע. ממתין אדיש לטרפו. מסתתר תחת אבן, מלבין על קרני הפר, צווח בשריקת פגז טועה. החיים לדידו של המינגווי הם מאבק בלתי פוסק והתמודדות מול המוות. אצלו תמיד בסוף מישהו ימות. הוא לא בז למוות ולא חרד ממנו. הוא מתאר מציאות. אין סוף טוב. לא במלחמות הגדולות שהאדם ממיט על עצמו וזולתו, לא בזירה בין מתאגרפים, לא מול איתני הטבע ולא באהבה. זו פסימיות מרהיבה, מתוארת ביד אמן אבל זו עדיין פסימיות. לפעמים אני מאמין לו. צולל איתו לבוסס בשלפוחיות איוב. לפעמים אני לא קונה את זה. משהו בטקסט מרגיש לי מזויף ובעל טעם נרקיסיסטי.
אולי הביוגרפיה של ארנסט מילר המינגווי היא תרשים זרימה לקראת סוף בלתי נמנע. נולד וגדל באוק פארק, פרבר במערב שיקגו. בנם השני של רופא מחוזי ומורה לפיתוח קול. עם גרייס אמו נותר החשבון פתוח עד סוף ימיו. בשנותיו הראשונות גידלה אותו אמו כבת. עד גיל שש היה המינגווי נתון בשמלות פרחוניות וחולצות מלמלה. אם נחטא לרגע בפסיכולוגיה בגרוש, נדמה שאפשר לקבוע ששם, בתוך השמלה, התחיל תסביך המאצ'ו.
לאחר מכן הוא גדל כנער רגיל. ופעיל. עוסק בספורט, דיג וציד. בגיל עשר קיבל המינגווי את רובהו הראשון. מאביו. במלחמת העולם הראשונה המינגווי ביקש להתגייס לצבא האמריקאי, אך נדחה. הבדיקות הרפואיות מוצאות אותו לא כשיר. הוא מתנדב לצלב האדום כנהג אמבולנס, נפצע קשה באיטליה, מציל קצין איטלקי וזוכה במדליית כסף לגבורה. בבית החולים הוא מתאהב באחות, מבוגרת ממנו. הם מתכננים להתחתן אך היא עוזבת אותו לטובת קצין איטלקי. "הקץ לנשק", זוכרים?
אח"כ פריז, קי ווסט וספרד. מלחמת האזרחים בעיצומה, המינגווי מסקר. בעיניים כלות הוא עד לנפילת הרפובליקאים. הפאשיסטים הארורים מנצחים, הוא מפרסם את "למי צלצלו הפעמונים". הוא עובר לקובה וחי על דיאטה שעיקרה רום. לבו שבור מהמערכה בספרד. כשפורצת מלחמת העולם השנייה, המינגווי נחוש לצאת לקרב. הוא מגייס את הספינה שלו, "פילאר", לצי האמריקני. צייד צוללות גרמניות. שנה אחר כך, 1944, המינגווי חוזר לפריז כמנצח. כתב צבאי עם אקדח, טבח אישי, צלם וקצין יחסי ציבור של הצבא האמריקאי. עם לוחמי הרזיסטנס הוא שודד את מרתף היינות
לאורך חייו, המינגווי מתגרה במוות. מתמחה בפעולה. מטפח את האגדה על אומץ הלב שלו. מתחזק את דימויו כגבר האולטימטיבי. בדיעבד, זו פרודיה על מאצ'ואיזם. אבל מה אנחנו יכולים לומר היום, בעידן של מטרוסקסואלים שמגלחים את החזה והביצים על פאפא. מה אנחנו מבינים? האייקון נחקק. סוודר גולף עבה, זקן לבן, וחזה מוצק דמוי חבית. הוא מבלה את זמנו במסעות ציד ודיג בלתי נגמרים, מתרסק במטוסים, אובד במדבריות. בניגוד לסופרי כורסה, טובים ככל שיהיו, המינגווי חי את חייו כהרפתקה גדולה, אלו חומרי הכתיבה האותנטיים שלו. בין אם מדובר בציד אריות ב"גבעות הירוקות של אפריקה" ובין אם ברומן הגדול "למי צלצלו הפעמונים" על חוויותיו ממלחמת האזרחים בספרד.
המינגווי הוא גיבורי ספריו. כמותם, הוא נע בין זירת אגרוף לקורידה, בין מתאגרפים זבי דם למלחמות שוורים אכזריות. ובין לבין, המלחמות הגדולות הם חומר הכתיבה שלו. אבל משום מה, עם השנים, הכתיבה הופכת בעיניו לתפלה לעומת החיים. "הכתיבה שלי היא כלום. האגרוף שלי הוא הכל", הוא מתעקש ואתה מתקשה להאמין שסופר ענק כמותו באמת מאמין שכישוריו הבינוניים כמתאגרף עולים על מתת האל של הכישרון לספר סיפור. ואולי שוב, צריך לחזור למוות. בזירה, תחת סיכון, בחובת ההישרדות, הוא הרגיש חי. הוא חש גבר. חתיכת תסביך. בראיון אחר הסביר המינגווי שמעשה הציד שלו מעניק לחיות את מתנת המוות. היום, באווירה של תקינות פוליטית, היו צולבים אותו במעיל פרווה מלאכותי.
"משחררים את הפרים מהכלובים אחד-אחד, ויש שוורים במכלאה שאמורים לקבל אותם ולמנוע מהם להילחם, והפרים מסתערים על השוורים, והשוורים מתרוצצים שם כמו בתולות זקנות כדי להרגיע אותם. הם נוגחים לפעמים בשוורים? בטח, לפעמים הם רודפים אחריהם והורגים אותם. השוורים לא יכולים לעשות כלום? לא, הם מנסים להתיידד. למה מכניסים אותם למכלאה? כדי להרגיע את הפרים ולמנוע מהם לשבור את הקרניים שלהם על קירות האבן או לנגוח זה בזה. בטח נהדר להיות שור".
(ארנסט המינגווי, "וזרח השמש", מאנגלית: יואב כ"ץ)
ברומן "וזרח השמש", המינגווי משתמש בחומרים ביוגרפים כדי להביא את סיפורם של חבורת גולים אמריקאים בפריז. הוא מתאר באריכות את הפיאסטה בפמפלונה, ספרד, ששיאה מרוץ פרים ברחובות העיירה וסדרה
ארוכה של מלחמות שוורים בזירה. אגב, מלחמות שוורים הוא מושג מוטעה שהשתרש בעברית. המטדורים נלחמים בפרים. שוורים הם פרים מסורסים, שמאבדים את כוח הלחימה יחד עם הביצים ולכן משתמשים בהם כדי להרגיע את הפרים.
מזה שנים אני מפנטז על פמפלונה. מאז שקראתי את "מוות אחר הצהרים" ואת "וזרח השמש." המינגווי לקח את אשתו הראשונה, הדלי ריצ'רדסון, לפמפלונה, כדי שנוכחותה במקום תהיה השפעה טובה על העובר שהיא נשאה. לא שזה משנה. ב-1926 הוא עזב אותה ואת בנו הקטן עבור היורשת העשירה פאולין פייפר. כשנשאל מדוע עזב, ענה המינגווי, "בגלל שאני בן זונה." והוא בן זונה. את פייפר הוא נטש לטובת אישה מספר שלוש, העיתונאית מרתה גלהורן, שנזנחה עבור אישה מספר ארבע: העיתונאית (מספר שתיים) מרי וולש. המינגווי כתב שגבר צריך לעשות ארבעה דברים כדי להוכיח את גבריותו: "לשתול עץ, להלחם בפר, לכתוב ספר ולהוליד בן." בפר עדיין לא נלחמתי, לפמפלונה עדיין לא נסעתי. מישהו הציע לי דיל כזה - תוריד מכנסים ותתקע שם שופר, תרגיש פמפלונה בזיל הזול.
כשהמלחמה הגדולה השנייה הסתיימה, המינגווי חזר לקובה. גידל תרנגולי קרב ושתה. הרבה. בסוף שנות החמישים בריאותו מדרדרת. חיי ההרפתקאות גבו את מחירם. תאונות דרכים וטיס, פציעות קרב ישנות, צלקות מחבטות אגרוף. ושכרות כרונית. מצבו הנפשי מעורער. כן, הוא שתה הרבה. הרבה יותר מדי. ג'ורג' פימפלטון, עיתונאי שראיין את המינגווי לקראת סוף שנות החמישים, סיפר שקשה היה שלא להבחין בגבשושית בולטת באזור הכבד שלו. "זה נראה כמו עלוקה ארוכה ושמנה," ציין פימפלטון. הנזק לכבד הוא תולדה של שנים ארוכות ומסורות לשתייה חזירית.
הייתה לו מומחיות בהפרזה. הוא שתה בכמויות שהיו הורגות את ילצין. בגינה האחורית של ביתו בקי ווסט עמדה מזרקה עשויה ממשתנה שלקח מהבר האהוב עליו, "סלופי ג'ו." המינגווי הסביר לבעלים שכל כך הרבה כסף נשפך דרך המשתנה הספציפית הזו, שהוא צריך להיות הבעלים של הדבר הארור. ב-1960 המינגווי אובחן כסובל בדיכאון ונשלח למרפאת "מאיו" שם זכה לטיפול האולטימטיבי: שוקים חשמליים בנזעי המוח. נעים כמו שזה נשמע.
מחלת הנפש, השד האיום של המשפחה, מתפרצת. המינגווי מאמין שהאף.בי.איי ומס ההכנסה רודפים אותו. ערב אחד, בזמן שהוא נוהג, הוא מצביע לעבר אורות בבנק מקומי ואומר לבן לווייתו, "אתה רואה, הם עובדים על התיק שלי. ממש עכשי"ו" בן הלוויה מנסה להסביר לו שמדובר רק במנקה ששואבת אבק. המינגווי לא משתכנע. בן 62 בסך הכל, ילד במונחים של היום, המינגווי גומר עם הכל בטעם של פלדה קרה בפה. הוא לא משאיר פתק אחריו.
בחיבורו, "ארנסט המינגווי: ניתוח פסיכולוגי של התאבדות", טוען כריסטופר מרטין כי "קריאה זהירה בביוגרפיות של המינגווי ובכתיבה הפומבית שלו מגלה ראיות המציעות נוכחות של ההפרעות הבאות: מאניה דיפרסיה, אלכוהוליזם, פגיעת מוח טראומטית ואישיות לא יציבה ונרקיסיסטית." ואתה חושב, ולולא כל אלו, מה הוא היה שווה? על מה הוא היה כותב? ואיך?
הלווייתו נערכה בקטצ'ום, איידהו. כומר קתולי ערך את טקס ההשכבה. במהלך הטקס התעלף אחד מנערי המזבח לתוך ארון המתים. המינגווי היה אוהב את זה.
"הוא היה רע. הוא ידע את זה. הוא היה רע והשתין על המיטה ובסוף לא היה דבר שמישהו יכול היה לעשות עם זה. היא צעקה עליו. צרחה דברים נוראיים כמו שנשים עשות כשמישהו שובר להן את האמון, רומס את לבן ומשתין להן על הכר. כלב רע, היא אמרה. הוא נזכר בזה עכשיו. כלב רע. והוא היה כלב רע. כלב זקן ורע עם אופי עצבני ושלפוחית חלשה." (קתרין בולד, הזוכה בתחרות חיקוי רע של כתיבה בסגנון המינגווי, מודל 2002)
וויליאם פוקנר, שזכה חמש שנים לפני המינגווי בפרס נובל, אמר על המינגווי שמעולם לא השתמש במילה שהקורא נאלץ לחפש את פירושה במילון. "פוקנר המסכן," ענה המינגווי, "הוא באמת חושב שרגשות גדולים באים ממילים גדולות. הוא חושב שאני לא יודע מילים של עשרה דולר? אני יודע אותן היטב. אבל יש מילים ותיקות, פשוטות וטובות יותר, באלו אני משתמש".
לכתוב "מדויק" על הכתיבה של המינגווי זה כמו לנגן מוצרט על מסרק. המינגווי תמיד שרירי. חזק. מדויק. אין גרם שומן. הטבע חי. בני אדם לא מפטפטים רגשות אלא פועלים. ותמיד יש פער, חוסר מידע, משהו נשאר לקורא לדמיין. המינגווי, בדרכו, הוא כותב תנ"כי. אין אצלו דיבור מיותר. חוץ מעניין הדיג, שיוצא לי לפעמים מכל החורים. אבל היי, מדובר בהמינגווי. אם הוא רוצה לכתוב על דיג, מותר לו. אני קורא שבוי. גם אם המינגווי היה מחליט להעתיק ספר טלפונים, הייתי קורא. כמוני רבים.
חמישים שנה אחרי מותו, המיתוס נשחק אך שומר על סימני חיים. מעמדו בעשירייה הראשונה של הכותבים במאה העשרים מובטח. אבל מה זה משנה, ואיך אני בכלל יכול לקבוע כך? אותי, המינגווי מרתק. לא תמיד. לפעמים אני מתאמץ, מכריח את עצמי לסיים, מתעקש. אבל, כשהמינגווי נכנס להילוך, כמו בחצי השני של "איים בזרם," אני עף עליו למרות הרומנטיקה הפתטית של המוות. בעיניים היהודיות שלי, עיניים שמקדשות חיים, המינגווי הוא גוי עצוב ורדוף, מרתק ומאתגר אבל לא מודל לחיקוי.
אגב מודל לחיקוי ומסחרה. בשנת 1992 פתחו בניו של המינגווי חברה, "המינגוויי בע"מ". החברה ניפקה רישיונות לשימוש בתמונתו, שמו וחתימתו. המוצר הראשון שהחברה אישרה היה רובה המינגווי, העתק של רובה הציד האנגלי כפול הקנה שפאפא תקע לפה על הבלקון. זמן קצר לאחר מכן העניקו הבנים רישוי למהדורה מוגבלת של עטי נובע "ארנסט המינגווי", מטעם חברת היוקרה "מונט בלאנק". 600דולר לחתיכה. המינגוויי תמיד כתב בעיפרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם