מבחן בלשון: ראיון עם משתתפי ההצגה "צוחק מי שמגמגם אחרון"
הם לא אוהבים שאנחנו משלימים להם משפטים, כועסים כשאנחנו מדברים אליהם כמו לילדים ונפגעים כשאנחנו מאבדים את הסבלנות. דוד עשור, ויטלי טקצ'וב ואריה ברבנלסקי מספרים איך זה לחיות כמגמגמים בישראל: ההצקות בבית הספר, הדחיות בראיונות עבודה, הקושי להכיר בנות זוג. הצגה חדשה בהשתתפותם מגלה שגם אם הם סובלים מגמגום - בהחלט יש להם מה להגיד
כובד משקלן של מילים/ הכריע את כף הלב, בימים של חג/ וחורף כביר שמאחר, תראה את חרפתי/ אין לה מקום בעולם, והייתי יכול להיות הכל אם לא הייתי אני. בחוט ברזל מוסווה/ מלא יראה/ נתפר הפה, ולמד לשקוט. לשון פצועה מחברת/ בין עין והבעה של צחוק, האוויר כבד מהאבן/ והריאה בקרח. והייתי יכול להיות הכל אם לא הייתי אני
דממה משתררת. ויטלי טקצ'וב (27) מתעכב בעיקר על השורה האחרונה. תחושת ההחמצה היא החוויה החזקה ביותר שהוא מרגיש. הוא מגמגם מילדות. העלבונות שחווה כילד הפיחו בו מוטיבציה ורצון עז להוכיח את עצמו - לעצמו ולאחרים - להיות טוב יותר. אבל הוא גילה שלא תמיד זה עוזר. האסימון נפל לו בשנה שעברה, כאשר כיתת רגליים בניסיון להתקבל להתמחות כרואה חשבון, תחום שלמד באוניברסיטת חיפה. על אף שהוא בין הראשונים בכיתה שלו ולמרות הציון הגבוה שהשיג במבחן הפסיכומטרי, אף חברה לא הסכימה להעסיק אותו. "החוויה הזאת של הדחייה עשתה לי משהו, היא העציבה אותי", הוא אומר.
טקצ'וב, שהתקבל גם לתוכנית למנהיגות חברתית באוניברסיטה, החליט לעשות מעשה. כחלק מפרויקט הגמר שלו הוא פתח קבוצת תאטרון למגמגמים-הראשונה מסוגה בישראל. כל השחקנים וצוות ההפקה הם אנשים הסובלים מגמגום שכתבו יחד את החומרים המתבססים על החוויות האישיות שלהם. טקצ'וב ואריה ברבנלסקי מנהלים את הקבוצה שבה שמונה חברים ומשחקים בעצמם, עשור כתב את המוזיקה. ב-14 ביוני תעלה בתיאטרון הפארק בגני יהושע בתל אביב ההפקה הראשונה שלהם, "צוחק מי שמגמגם אחרון", וההתרגשות בשיאה.
"התאטרון בשבילי זה לבוא דווקא מהמקום של לפתוח את הקלפים ולהציף את זה. אני קיבלתי את עצמי. עם השנים הפסקתי להתבייש. אני הופך את הגמגום לכוח שלי", אומר ברבנלסקי, 50, רכז אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל) בצפון, שמנהל עם טקצ'וב את פרויקט התאטרון הקהילתי.
אנשים עם גמגום מתמודדים עם אינספור דעות קדומות של אנשים - כולן תוצאה של בורות - המניחים כי הגמגום טומן גם מגבלות נוספות. גמגום הוא הפרעה תקשורתית הפוגעת ביכולת לדבר באופן שוטף. לרוב היא מופיעה בגיל שנתיים עד ארבע, אך יכולה להופיע גם מאוחר יותר. מנתוני ארגון אמב"י עולה כי כחמישה אחוזים מאוכלוסיית הילדים עוברים תקופה של גמגום אך אצל רובם (75 אחוז) הוא נעלם כעבור חצי שנה או יותר. אצל אחוז אחד מקרב הילדים הגמגום אינו חולף והופך לבעיה כרונית. כאשר הגמגום נמשך לפחות שלוש שנים, הסיכויים שיחלוף נמוכים. התדירות ומידת הקושי של הגמגום יכולים להשתנות.
למרות הסברה הרווחת, גמגום אינו נובע מבעיות פסיכולוגיות. הגורם לתופעה אינו ידוע, אולם החוקרים מעריכים כי ככל הנראה מדובר במכלול של סיבות - אוסף משתנה של גורמים נוירו-פיזיולוגים, גנטיים, התפתחותיים, סביבתיים ולעתים תורשתיים. כמעט אצל רוב האנשים שסובלים מהתופעה, הגמגום מתגבר בשעות לחץ ומבוכה. רוב מוחלט של הסובלים מגמגום הם גברים.
גמגום הוא בעיקר בעיה חברתית. ילדים רבים חשים בושה, מתח ואשמה נוכח המגבלה שלהם. במקרים רבים הם מושא ללעג והקנטות מצד ילדים אחרים. היום במיוחד, בתרבות המטפחת את הדיבור הקצר, המהיר והעצבני,
"האמת שהייתי בטוח שהסרט הזה, 'נאום המלך', ישנה משהו", אומר דוד עשור. הסרט זוכה האוסקר בכיכובו של קולין פירת' הביא את סיפורו של מלך אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ג'ורג' השישי, וזכה לביקורות משבחות בארץ ובעולם. "לצערי, זה לא עורר תשומת לב מיוחדת. חשבתי שזה כן יעורר משהו ואולי סוף סוף יתפתח כאן איזה שיח ציבורי. בכל מקרה, אישית הסרט לא דיבר אליי. עשו אותו הוליוודי וקיטש וזה כבר עושה לי אנטי. זה הפי אנד. זה פאקינג בולשיט. החיים זה לא סרט".
על הקיטש הם מנסים להתגבר בין היתר באמצעות השתתפות בסרט דוקומנטרי של הבמאית נוגה קליין. הסרט, ההצגה וגם הכתבה הזו הם חלק מהמאמצים שלהם להעלות את המודעות ולשנות את הסטיגמות שמתייגות אותם מגיל קטן. בשיחה אישית הם מוכנים לפרום את חוט הברזל שקושר את הפה ומסכימים לשתף גם בחוויות האישיות יותר, מדברים על העלבונות, הצחוקים והמבוכות. בשיחה איתם הגמגום לא נעלם, אבל המעצורים משתחררים. "עצם זה שאנחנו עולים לבמה ואומרים שאין לנו רגשי בושה, אין לנו רגשות של פחד, אין לנו מה להסתיר, זה הישג. אנחנו לא רוצים רחמים, להפך. על הבושה התגברנו, עכשיו אתם צריכים להפסיק להתבייש בשבילנו", אומר עשור.
הכי קשה להם ברגעים הראשונים במפגש עם אנשים שלא הכירו קודם. "אם יש מסביבי אווירה מלחיצה או אני מרגיש ששופטים אותי אז אני יותר מגמגם", אומר טקצ'וב. "לפני שאני מגיע למקום חדש שבו אף אחד לא מכיר אותי, אני שואל את עצמי, איך יקבלו אותי? לפעמים כשאנחנו מגמגמים אנשים חושבים שאנחנו שוכחים מה אנחנו רוצים להגיד. אנחנו כן זוכרים, אנחנו כן יודעים, זה קושי טכני פיזי שמוגבר בלחץ ומול קהל".
עשור: "פעם אמרתי שלא אעלה על אוטובוס כי אני לא רוצה שנהג ישאל אותי לאיפה אני רוצה להגיע ואז אני אגמגם מול כולם. תמיד כשהייתי עולה לאוטובוס הייתי אוסף ככה את הכסף בול עד האגורה האחרונה והנהג היה מבין לבד עד לאן אני צריך".
טקצ'וב: "הרבה פעמים, בגלל החזות שלי, חושבים שאני עולה חדש או תייר מחו"ל. אם אני מגמגם אז המוכר עונה לי באנגלית. חושב שאני לא מבין עברית. הוא עונה לי 'יס דיס איז טן שקל'. אני ממשיך לדבר איתו בעברית והוא עדיין עונה לי באנגלית, כאילו הוא לא מסוגל לחשוב על זה שיש מגמגמים".
עשור: "אין לאנשים סבלנות לחכות כמה שניות ופשוט להקשיב".
ברבנלסקי: "אני עובד בחברת חשמל. פעם הגעתי למשרד ואני רק פותח את הפה שלי והפקידה מולי מתחילה לצחוק. מה זה לצחוק? היא מתפקעת. אמרתי 'בסדר, צחקי חופשי'. אחר כך אמרתי לה 'נרגעת?', אמרתי לה 'שלום, אני אריה, אני עובד חברה ואיתי את יכולה לצחוק'. הסברתי לה על הגמגום וחילקתי לה את הפלאייר של אמב"י שיש בו הרבה מידע ורקע. אחר כך היא באה אליי והתנצלה עמוקות. כשאני מגיע למקום חדש וצריך להציג את עצמי או להרצות אז אני אומר 'שלום, שמי אריה ואני מאוד נרגש. וכשאני נרגש אני מגמגם'. כשאני אומר את זה אני מקבל חיוכים מקיר לקיר ואז אני נכנס לאיזי והדיבור זורם".
אנשים משלימים לכם משפטים?
כולם: "ודאי, כן, כל הזמן. זה כל כך מעצבן, זה מרגיז".
טקצ'וב: "אנשים שמשלימים משפטים ברוב המקרים לא עושים את זה מכוונה רעה. נגיד אני אומר את המילה 'אנציקלופדיה'. כשאני נתקע ב'אנ-ציק' האדם שמולי כבר מבין מה אני רוצה להגיד והוא משלים את החסר. הוא חושב לעצמו 'טוב, זה בטח קשה לו, אני אעזור לו'. אז זהו, שזה לא עוזר. זה עושה לך הפוך. הרגשה שאתה בעצמך לא מסוגל להגיד מה אתה רוצה. יש מגמגמים שאומרים שזה עוזר להם, אני לא אוהב את זה. בכלל, כל אחד בטוח שהוא קלינאי תקשורת או מומחה עולמי לגמגום והם נותנים לי עצות שאמורות לכאורה לעזור לי. אומרים לי תנשום, או קח את זה בקלות, אל תתרגש, אל תהיה בלחץ, דבר לאט. לפעמים מדברים אלינו לאט, כמו לילדים".
יש שאלות קבועות שמעצבנות אתכם?
עשור: "יש את השאלה הקבועה: אנשים שואלים אותי האם עברתי טראומה נפשית ובגלל זה אני מגמגם. כאילו, כולם חושבים שיש לך איזה בעיה, שיש לך איזה סוד אפל. זה לא קשור".
טקצ'וב: "לפעמים כשאני מגמגם אומרים לי 'תכתוב את זה'. אין סבלנות להקשיב עד הסוף. אם אני מול פקיד והוא צריך לתקתק עבודה הוא מביא לי פתק ואומר לי תכתוב את זה".
ומה אתה עושה?
טקצ'וב: "תלוי בסיטואציה. כשזה מישהו מבוגר אני מבין שהוא לא שומע טוב ואז אני כותב לו. אבל אם זה מישהו רגיל אני נעלב. אבל ברוב המקרים אני פשוט ממשיך את המשפט שלי עד הסוף".
עשור: "אני הייתי לוקח את הפתק שלו וכותב לו 'אתה בן זונה'".
בושה היא הרגש הכי נפוץ, והכי מכאיב, בקרב אנשים שסובלים מגמגום. "אצלי הגמגום התחיל בגיל 11. קמתי על הבוקר והיה לי את זה", אומר עשור. "לא היה איזה מפץ גדול שהביא את זה, זה פשוט היה. הרגשתי שהמילים לא יוצאות לי. אני זוכר שהייתי בבית ספר וניסיתי להגיד את השם של חבר שלי ואיכשהו זה לא עבד ואז הבנתי שיש משהו בעייתי".
מה השתנה אצלך?
"הכל. הביטחון יורד בעיקר. אם המורה שואלת משהו אני אדע את התשובה אבל בחיים לא אגיד אותה. הסתגרתי הרבה. היו לי המון שתיקות. פשוט לא רציתי לדבר, לא היה לי אומץ".
ברבנלסקי: "כשהייתי קטן הציקו לי והרביצו לי ואני לא הגבתי. בכיתה ד' עברתי לבית ספר חדש ומתלמיד טוב הפכתי לתלמיד גרוע כי הייתה לי מורה שצחקה עליי. נפלתי על מחנכת זקנה שלא קיבלה אותי. היא הייתה יורדת עליי ולי ירד החשק להמשיך ללמוד. זה השפיע עליי מאוד. הייתי המון לבד. המון. בגיל 14 עזבתי את הבית ועברתי לפנימייה. הייתי עובד עם הכבשים, לא משהו שקשור לאנשים".
טקצ'וב: "הרגש של בושה קיים במיוחד בבית הספר ובגלל זה ההצגה שלנו עוסקת בתקופה הזאת. בהצגה כל אחד מספר סיפור אישי מהתקופה. בבית ספר זה בהחלט היה אישיו. ברגע שאנשים מזהים חולשה זה הופך למקור של כל מיני צחוקים וילדים מחפשים אותך כל הזמן. לי לא היה מזל. אני הייתי גם מגמגם וגם שמנמן וגם עולה חדש. עליתי ארצה מבלארוס בגיל שבע".
איך הילדים היו מגיבים?
"מחקים אותי. נגיד הם שואלים אותי שאלה, ועושים את זה בגמגום. כשמישהו רצה לפגוע בי הוא עושה גא-גא-גא-גא-גא. היום זה אחרת. אין לי פחד ומחשבה מה יקרה אם אני אדבר. קיבלתי את זה. אני לא חולם שיום אחד אקום והגמגום ייעלם".
עשור: "וואללה? אני כן. אני עדיין חולם שכמו שזה בא ככה זה ילך".
כשהיה בן 13, טקצ'וב ויתר על מעמד העלייה לתורה בבר מצווה, משום שפחד לגמגם מול הקהל. 14 שנים אחר כך, החליט להשלים פערים. אחרי תהליך פנימי שעבר ובמקביל להכנות ההצגה הוא החליט לעלות לתורה בטקס שהתקיים לפני שבוע. "קראתי מול כולם, היה אחלה. כולם מחאו לי כפיים, זה היה די מרגש. כשהייתי בן 13, לקרוא בתורה מול האנשים הפחיד אותי. ההורים שלי לא לחצו עליי. זאת הייתה החלטה משותפת שלי ושל ההורים שלי, ובמקום זה ויתרתי על העלייה לתורה ועשינו ארוחה במסעדה".
איך הרגשת עם זה?
"הקלה. הרגשתי שאם אני אעלה לתורה אני אגמגם ואנשים לא יקבלו את זה. הם לא יגידו וואו, כל הכבוד שיש לו אומץ, אלא יחשבו איזה מסכן, למה לא עושים משהו, קחו אותו לרופא. אז הרגשתי הקלה מסוימת שלא הייתי צריך לעבור את זה".
ברבנלסקי: "אותי מה שהלחיץ היה החתונה. להגיד את המילים 'הרי את מקודשת לי'. אבל זה דווקא זרם והיה בסדר גמור. מה שדווקא לא עבד היה הכוס. הצלחתי לשבור את הכוס רק אחרי כמה וכמה ניסיונות".
הגמגום מלווה בתחושה של חוסר שליטה?
טקצ'וב: "זה לא חוסר שליטה, זה חוסר אונים. כשאני מנסה לשלוט על הדיבור אני רק יותר מגמגם. זה כמו שאני יושב בכיתה והמרצה שואל אותך שאלה ואף אחד לא יודע את התשובה, ודווקא אתה, שעשית שיעורי בית, לא פותח את הפה".
גם היום אתה לא מדבר בכיתה?
"היום זה פחות חשוב לי להראות שהנה, אני יודע. זה תלוי מי נמצא בכיתה - אם זה חברים טובים או שאני במקום חדש. אם אני מכיר את כולם אני אדבר".
יש דברים שאתם נמנעים מהם?
"כל מה שאפשר לעשות באמצעי תקשורת אחרים, יותר נוח לי. כשאני צריך לסדר משהו עם הרשויות הפנייה הראשונה שלי היא במייל או בהודעה באתר. אין לי כוונה להקשות על עצמי וללכת עם הראש בקיר. גם אל תשכחי שהגמגום, הדיבור, הוא מאמץ פיזי ולפעמים גם מאמץ נפשי, כי אתה צריך להתמודד עם התגובה של האנשים שלא מבינים איך להגיב לזה. אז אם אפשר, אני כותב מייל.
"כל הטכנולוגיה, האינטרנט, הצ'טים, מקלים על החיים של המגמגמים בצורה משמעותית. פעם בדקו שלמגמגמים לוקח שבע דקות להזמין פיצה בטלפון. היום זה לא שיקול בכלל. אתה נכנס לאינטרנט לאתר של הפיצה ובוחר מה אתה רוצה, כרטיסים לסרט, למופע, להצגה. אתה יכול לנהל אורח חיים רגיל לגמרי".
עשור: "אז איפה אתה? איפה הקול שלך? זה מטשטש אותו. עם כל הטכנולוגיה הזאת, איפה הקול שלנו?".
ברבנלסקי: "אני לא מעדיף תקשורת באינטרנט. להרבה אנשים מגמגמים אין אומץ לשבת ולהתראיין לכתבה בעיתון, זה נכון. אבל הדבר ששינה אותי היה כשעמדתי מול קהל של 120 אנשים ונאמתי ואחרי זה כולם מחאו לי כפיים. בהפסקה הם קפצו ובכו ואמרו לי ששיניתי להם את החיים. הבנתי שאני כולה מגמגם. סו וואט? התהליך שעברנו זה כמו יציאה מהארון. ברגע שאתה מקבל את עצמך אתה לא מרגיש פחד ובושה. אתה צריך לקבל את עצמך כמו שאתה. בעבר הייתי המון לבד, המון עם עצמי. לא היה לי אומץ לדבר על הגמגום".
עשור: "הומואים יכולים לבחור אם הם רוצים לצאת מהארון או לא. אם הם לא ירצו לצאת מהארון, אף אחד לא יידע עליהם. את הגמגום אי אפשר להסתיר. גם ככה אתה אאוט".
טקצ'וב: "לא נכון. אם תשב בבית ולא תדבר עם אנשים ותימנע ממצבים של דיבור, אף אחד לא יידע מי אתה. ויש הרבה אנשים כאלה. הבושה חזקה אבל ברגע שאתה יוצא ואתה אומר, אני עושה את מה שאני רוצה ואני שם את זה בצד, החיים נעשים טובים יותר. כל מה שאני אומר זה תנו לי צ'אנס. אפשרות להוכיח את עצמי".
עשור: "זאת התנצלות ואני לא אעשה את זה. אם מישהו לא מקבל אותי אז כוס אמא שלו. הבעיה היא לא אצלי, היא אצלו".
טקצ'וב: "השאלה היא איך אנחנו משנים את מה שאנשים חושבים ולא מרימים ידיים. אם אני לא אעלה את המודעות ואסביר מה זה גמגום, יהיה הרבה יותר קשה לחברה לקבל אותי כמו שאני רוצה".
אנשים שמגמגמים נתקלים בבעיה בכניסה לשוק העבודה. חברות רבות מעדיפות לא להעסיק אותם גם כאשר הם עולים בהרבה על מתמודדים אחרים. כתוצאה מכך, ישנם מגמגמים שאחרי כל האכזבות וההשפלות התייאשו מחיפוש עבודה ונתמכים על ידי קצבאות ביטוח לאומי.
לכם היה קשה להתקבל לעבודה?
עשור: "כשאתה הולך לראיון עבודה, איך שהבוס שומע שאתה מגמגם כבר אני יכול לראות את התגובה שלו. אני רואה שזה מפריע לו. הוא אף פעם לא יגיד לך את זה אבל אתה רואה שעכשיו יש לו משהו נגדך. פעם הלכתי לראיון עבודה כנטורופת. ליד הבוס עמדה איזו אישה. כל מה שהוא שאל אותי על ויטמינים וצמחי מרפא עניתי לו. ברגע שהוא אמר שהוא רוצה לקחת אותי לעבודה, החוצפנית עשתה כזה 'כחחחח' בגרון. ראיתי שהוא מתחרט".
מה עשית?
"אמרתי 'טוב, הבנתי. ביי' והלכתי משם. ברור שזה השפיע עליי ופגע בי. אבל בניגוד לאנשים כאלה היה לי פעם בוס מדהים, שזה בכלל לא הפריע לו".
טקצ'וב: "לפני שנה התחלתי לחפש מקום התמחות בראיית חשבון והלכתי לכל מיני ראיונות עבודה. תמיד כשאני מגיע המראיינת מדברת קודם. היא עוברת על קורות החיים שלי ואומרת לי שרואים שאני מוכשר ושיש לי ציונים טובים. ואז מגיע התור שלי לדבר".
ומה קורה?
"קודם כל היא משפילה את המבט. אני רואה שזה משהו שהיא לא מכירה, שהיא לא יודעת איך לאכול את זה. היא כותבת לעצמה משהו בצד וברגע הזה אני כבר מבין שהסיכויים שלי פחתו בצורה משמעותית. יש לי המון יכולות והמון כישורים, אבל כשאני במצב מלחיץ, כשאדם שופט אותי, האפשרות לבטא את עצמי ולעשות רושם ראשוני טוב פשוט נעלמת. זה מעצבן כי יש פער בין מה שאתה יכול לעשות לבין היכולת שלך להביע את זה. אם אני בראיון עבודה ואני רואה שהמראיין תוהה מה התופעה הזאת אז אני מסביר לו שכפי שאתה רואה יש לי בעיה בשטף הדיבור, זה משהו טכני. אני מבקש ממנו לשים לב למה שאני אומר ולא לאיך שאני אומר אותו. מן הסתם יש מקצועות שלא תפורים עליי, אבל את הרוב המוחלט אנחנו יכולים לבצע ואפילו טוב מאנשים אחרים כי הם לא צריכים להוכיח כלום ואני צריך להוכיח לכולם ולעצמי שאני טוב. אם כבר, יש לי מוטיבציה יותר גדולה מאנשים אחרים לבוא לעבודה ולהשקיע".
ברבנלסקי: "לפני כמה שנים הלכתי למנהל העבודה שלי בחברת החשמל כי רציתי להחליף תפקיד. הוא אמר לי, 'יש לי תפקיד שאני לא מציע לך'. אמרתי לו, אז את התפקיד הזה אני רוצה. התפקיד היה להיות בעמדת המודיעין, לענות לאנשים ולכוון אותם. הוא אמר לי, 'מה יהיה עם הדיבור?'. אמרתי לו בוא ניקח את זה כאתגר. אם יש בעיות תעיר לי. ישבתי שם כמעט שנה, ואף אחד לא התלונן עליי וקיבלתי רק שבחים".
ברבנלסקי הכיר את אשתו בעקבות מודעה שפרסם בעיתון: "בחור בן 28, יפה תואר, בעל קושי קל בדיבור, מעוניין בך לנישואים". וזה עבד. "לפני זה נפגשתי עם כמה בנות והיו כאלה שאיך שפתחתי את הפה קמו והלכו. פניתי למשרד היכרויות, והם אמרו לי את המשפט המגעיל שיותר קל למכור אדם נכה בכיסא גלגלים כי זאת נכות שאפשר לראות, ולעומת זאת, אצל מגמגם מגלים את הבעיה רק אחרי שיושבים ומדברים איתו. כשהייתי מגיע לדייט הייתי פשוט נתקע. מהר מאוד הייתי מגלה שהבחורה פשוט לא רוצה".
עם אשתך זה היה אחרת?
"כשאשתי פנתה למשרד ואמרו לה שיש בחור שמגמגם, היא הבינה מזה שאני אילם. היא שאלה את אמא שלה ואת העובדים במשרד איך היא תסתדר. התקשרתי אליה ובהתחלה דיברתי בכוונה רע. ממש בכוונה. אחרי כמה דקות שאלתי אותה 'השד הוא נורא?' והיא אמרה לי לא. שאלתי אותה מתי אנחנו נפגשים ומאז אנחנו יחד".
קשה יותר להתחיל עם בחורות?
עשור: "לי אף פעם לא הייתה עם זה בעיה. המון בנות אמרו לי שזה סקסי".
טקצ'וב: "אני הייתי חושש. אם הייתי רוצה להזמין בחורה חששתי איך אני אעשה את זה. ובזמן הזה שפחדתי והתחלתי לחפש את המשפטים שאגיד לה, מישהו הגיע והזמין אותה לצאת".
הפחד היה מהתגובה שלה?
"אני אתן לך דוגמה. אני רוקד סלסה. לפעמים אני ניגש לבחורה ומזמין אותה והכל סבבה ואני עושה לה סיבובים. היא מתלהבת, ואנחנו רוקדים צמוד והיא מחייכת והכל בסדר. אני עושה לה עוד סיבובים ואתה רואה עליה שהיא בעניין שלך ואחר כך כשמסיימים לרקוד הכי טבעי שאם היא מוצאת חן בעיניך תשאל אותה אם בא לה ללכת לאנשהו לשתות קפה. הרבה פעמים אני אומר תודה וזהו. לא לוקח את זה הלאה".
למה?
"כי אני מרגיש שהסביבה הזאת, של המוזיקה הרועשת, היא לא המקום המתאים לחשוף את זה. חוץ מזה, מוזיקה חזקה מקשה לי על הדיבור. אם אני ממש אדלק על בחורה אגיד לה, בא לך ללכת החוצה? ברגע הספציפי שבו אני מנסה לעשות רושם טוב, אני משתדל לא לקלקל את זה. החשש שלי הוא שהן יתאכזבו. היה לנו כיף לרקוד ונעים ומה עכשיו? באמצע המועדון אני אגמגם ואני לא יודע מה היא תחשוב עליי".
עשור: "זה בגלל הבושה. הרגש הזה תמיד שם".
טקצ'וב: "לא נכון. פשוט אין לי כוונה להביך את עצמי בכוח. אני יודע מראש שהסיטואציה של המוזיקה הרועשת תהיה לי יותר קשה מסיטואציה אחרת. יש כאלה שנרתעות וזה לגיטימי".
את בת הזוג שלו בשלוש השנים האחרונות הכיר טקצ'וב במועדון סלסה. החיזור אחריה לא היה יותר קשה, הוא אומר, אלא "אחר. במקום להרשים בחורה במילים אתה משתמש במעשים. יותר מגע, מציע לה מעיל כשקר או נותן לה יד. בדייט הראשון, במקום לשבת בבית קפה אפשר ללכת להצגת תאטרון או לסרט. ככה הדיבור פחות משמעותי. יש לך אופציה להתקרב אליה באמצעים אחרים".
יש לחץ מיוחד כשמגיעים לשלב שבו אומרים את ה'אני אוהב אותך'?
ברבנלסקי: "אצלי ממש לא".
עשור: "הנה, 'אני אוהב אותך' - הוא אומר במהירות - זה לא ביג דיל".
טקצ'וב: "דווקא תוך כדי סקס, אם אני רוצה להגיד 'אני אוהב אותך', דווקא שם זה בא לידי ביטוי. כשיש מילים מסוימות שהיא אוהבת לשמוע תוך כדי ואני מרגיש שהמילה המסוימת לא יוצאת אני מחליף אותה במילה אחרת. בואי נגיד שבפעולה הזאת הדיבור הוא לא הנושא המרכזי".
וכשרבים?
עשור: "דווקא כשיש ריב או ויכוח אז החדות עושה את זה הרבה יותר קל, אני ממש שוטף".
טקצ'וב: "גם אני. דווקא בריב, כשיש ויכוח ויצרים ומדברים מהר ובלי לחשוב, אני כמעט לא מגמגם. ניסיון לשלוט על הדיבור הוא מה שגורם לי לגמגם. ברוך השם, לצעוק ולריב אני עושה כמו שצריך".
גם טקצ'וב וגם עשור פנו לתחומים שבהם כושר הדיבור פחות רלוונטי. עשור הוא מוזיקאי שמתפרנס בתחום הסאונד וההקלטות. הוא כותב ומנגן ועובד עכשיו על חומרים לאלבום ראשון יחד עם הלהקה שלו, XQses. טקצ'וב הפך את הסלסה לתחביבו העיקרי. כשהוא רוקד מול המצלמה של נוגה קליין בסרט התיעודי הוא מהפנט. בטוח בעצמו, סקסי, מפתה. גורם ללא מעט בחורות לנעוץ מבטים. "אני אוהב את הסלסה", הוא אומר. "אני מרגיש עם עצמי שם הכי טוב. זה מעלה לי את הביטחון העצמי. ולא צריך לדבר שם. תראי, זה יותר קל להביע את עצמך בריקוד".
עשור: "אני הלכתי לכיוון של המוזיקה. מגיל מאוד קטן זה משך אותי. אני חושב שבגלל שהייתי שותק כל הזמן, חוש השמיעה שלי ממש התחדד. את יודעת, כמו כל מי שסובל מאיזה מום, חוש אחד מתפתח יותר טוב כשחוש אחר עובד פחות טוב. אני למדתי להקשיב".
פרטים נוספים על ההצגה "צוחק מי שמגמגם אחרון" בכתובת: hatzaga2011@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם