גבר סנטימנטלי: ראיון עם בועז שרעבי
בעז שרעבי יושב בביתו בקיסריה, חוגג אלבום חדש, אבל בעיקר מתגעגע: לאהובתו הראשונה, מגיל 17, שבגד בה עם אחות ויצ"ו מבוגרת. לבן שלו, שחי עם אמו באילת, זה שבשבילו הוא פתאום נכנס לאוטו ונוהג שש שעות. לאישה הסודית שעזבה אותו, ההיא ששלח לה מכונית עם ורדים ו-40 פקסים ביום. לאחותו התאומה, שבבית החולים אמרו שמתה והוא מחפש אותה עד היום. וכמובן לאהוד מנור. אז אומרים עליו שהוא אלכוהוליסט, כותבים שהוא קצת חמום מוח. שיגידו
בשקט, בעיקשות ובהתמדה מנהל בעז שרעבי את אחת הקריירות היציבות והמצליחות של אמן ישראלי אי פעם. ממש באחרונה הוציא את אלבומו ה-13, "מגע הקסם". אשתו השלישית (ועכשיו פרודתו) מגדלת את בנו בבית באילת, והוא מחזיק בבית גדול באפקה ומתגורר באחד משני הבתים היפים שלו בקיסריה, בין כרי דשא, שתי בריכות שחייה, בחזית ובעורף, סלון נעים עם פסנתר וחלון משקיף אל הים התיכון.
אפשר להגיד שאתה מתפרנס מאוד יפה מלהיטי עבר?
"ברוך השם. אני תמיד אומר שכל עוד שרים את השירים שלי ומדברים עליי, הכל בסדר. יש לי המון שירים שאנשים אוהבים ושדרנים אוהבים לשדר, והתמלוגים זורמים, בלי עין הרע. אין לי תלונות".
שרעבי של המוזיקה הוא אהבה מהלכת על שתיים. בשתי מילים: זמר נשמה. הוא נשפך על השירים שלו. מבצע אותם מעומקי העומקים. שרעבי של החיים עצמם, מדורי הרכילות, כלי התקשורת בכלל, הוא טיפוס צבעוני, לעתים עצבני, לפעמים לא צפוי, פעמים תמהוני. כתבו עליו בעיתון הרבה דברים. הוא טוען שהוא בכלל לא ידע שהוא כזה, או לפחות שמגזימים מאוד. "כל מה שקשור אליי, מקבל ניפוח מוגזם", הוא טוען.
ועדיין, יש כמה סיפורים משונים למדי. התפרעת בטיסה, נעצרת בשדה תעופה בניו יורק. מה הסיפור הזה?
"עזוב, סתם. קשקוש".
היה או לא היה?
"היה, אבל זה לא שהשתגעתי. ישבנו במטוס, אני וחברים, דיברנו בעברית, ואיזה נוסע אמריקאי מסתכל עלינו בשנאה, בעוינות, ופתאום מקלל אותי 'שאט דה פאק אפ, שאט דה פאק אפ'. ואני פונה אליו ושואל מה הוא רוצה, והוא אומר 'יו ג'ואיש, שאט דה פאק אפ'. אמרתי לו שיתעסק בדברים שלו, והוא ממשיך לקלל ולא מפסיק. לקחתי מגבת, גלגלתי אותה ונתתי לו הצלפה כזו, פלאסק (הוא מדגים לי, וצוחק). ההוא התחיל לצרוח, באו הדיילים, שאלו, 'מה, מה עשית לו?' הסברתי להם שלא מדברים אליי ככה. הם הודיעו בינתיים לשדה התעופה שיש נוסע ישראלי שמתפרע. חיכו לי בשדה ארבעה שוטרים, עם מדליות על כל החזה, מפה ועד הודעה חדשה. לקחו אותי הצדה, שאלו אותי 'שתית?', אמרתי את האמת. אמרתי: כן, שתיתי. אני מפחד מטיסות, והאלכוהול מרגיע אותי. שאלו למה הרבצתי לו. אמרתי, לא הרבצתי, הסברתי לו. עם המגבת. השוטר הסתכל עליי, ראה שאני לא בדיוק המופרע האלים שסיפרו לו עליו, נתן לי את הדרכון ואמר: שתהיה לך שהות נעימה באמריקה, מיסטר שרעבי. זהו. זה הכל".
ומה עם השכנה שתקפת באפקה עם תרסיס נגד ג'וקים?
"היא שכנה חולת נפש. אישה משוגעת, שהטרידה אותי, העירה אותי מהשינה, רצתה שאחתום לה על כל מיני מסמכים. היא שיגעה עוד שכנים, חוץ ממני. פעם אחת, כשהיא העירה אותי - ואני שונא שמעירים אותי משנת הצהריים - אמרתי לה להסתלק ולחזור יותר מאוחר, והיא לא הלכה, היא פלשה לי לתוך הדירה, וסירבה ללכת. אז לקחתי K-300 וריססתי אותה. אז היא הלכה. השוטרים באו, שאלו אותי מה עשיתי, אמרתי להם את האמת. השוטר אמר: תשמע, אין לי ברירה, אני חייב לעצור אותך, לקחת אותך לתחנה. אמרתי לו: תעשה מה שאתה צריך לעשות. אני לא רוצה שיפטרו אותך מהעבודה. אם זה מה שאתה חייב לעשות, בוא ניסע. גם זה נגמר בלי כלום. באתי, סיפרתי את הסיפור במשטרה, חתמתי והלכתי".
שרעבי נולד ב-1947 למשפחה שעלתה מתימן. חמישה אחים, חמש אחיות. הייתה לו אחות תאומה בשם עדה, סיפור כאוב ורגיש במשפחת שרעבי. "אמא שלי באה לקחת אותנו, בעז ועדה, ואמרו לה: התינוקת שלך מתה. ואמא שלי, תימנייה צנועה, מאמינה לשלטונות, לבית החולים. לא הראו לה גווייה, לא קבר, כלום. סתם אמרו לה 'מתה התינוקת', וזהו . הפרשה הזו של ילדי תימן שנחטפו ונמכרו עוד לא קיבלה אז את החשיפה הראויה. הייתה תקופה שהייתי אובססיבי בעניין הזה, הלכתי לחקור, דיברתי עם מומחים, חברי כנסת, נתקלתי בהשתקה. במסמכים שהושמדו. הרבה סימני שאלה. בשיכון המזרח בראשון לציון כל משפחה שלישית תספר לך על תינוק שלקחו לה, באותו תירוץ. שהתינוק מת. בלי לראות גופה. בלי
שרעבי גילה עניין במוזיקה כבר מגיל שלוש, והחל את דרכו כמתופף בלהקות קצב בגיל עשר. באמצע שנות השישים היה חבר בלהקת "כובשי הקצב" עם גרי אקשטיין ומיקי גבריאלוב. אחר כך הצטרף ללהקת המחול של יונתן כרמון וחרש איתה את העולם. באפריל 1971 הוציא לרדיו שיר ראשון, באנגלית: "פמלה", ואחריו הוציא שורה ארוכה של תקליטים ולהיטים, בהם "אצלי הכל בסדר", "תני לי יד", "את לי לילה" ואחרים. ב-25 השנים האחרונות שרעבי מוציא אלבומים לעתים רחוקות, אבל שומר על קהל גדול ונאמן ומופיע כל הזמן.
בעצם, מגיל צעיר אתה מתופף בלהקות קצב, מנגן פסנתר, מלחין, שר. ועדיין, כאב לך מאוד שהרדיו לא חיבק אותך, בתקופות מסוימות.
"אצלנו אומרים, 'מה זה שווה שמביאים לך קערה עם צימוקים, אבל לא נותנים לך לנגוס באגס?'. היו לי הצלחות עם שירים רבים, אבל היו פעמים שבהן רציתי לקבל תשומת לב דווקא עם שיר מסוים והיו שנים שבהן לא קיבלתי את מה שחשבתי שמגיע לי. כשראיתי אנשים מכל הקצוות משוגעים על השיר 'את לי לילה', אבל הרדיו מתעלם, החלטתי לעשות פסק זמן מהקלטות. בסוף השיר קיבל את מה שמגיע לו, אבל זה רק בגלל שאני עקשן נורא".
יש לך איזושהי תחושת פספוס לגבי משהו?
"בקריירה? לא. ממש לא. בחיי הנישואים לא הצלחתי, אבל בקריירה כן".
למה לא הצלחת?
"אומרים שאתה לא מתחתן עם האישה שאתה באמת אוהב. אני לא יודע. אולי אני אשם, כי לא בחרתי את הנשים הנכונות, אולי אין דבר כזה 'האישה הנכונה' בשבילי. אני אמן, אני חי בצורה מסוימת, שאולי לא מתאימה לחיי נישואים, למרות שאני יודע לאהוב. נשים נדלקות על בעז שרעבי, הכוכב, ויש להן איזו פנטזיה בראש, שהן יאלפו אותי איכשהו, ואז הן מתעוררות בבוקר עם סתם שרעבי, שאוהב לבשל לעצמו, ולשבת עם החברים בלילה באיזה פאב בדרום תל אביב, עד הבוקר, ולנגן שבע שעות במשך היום. אני לא סוכן ביטוח ולא פקיד בנק ולא איש היי-טק, שהולך בבוקר לעבודה וחוזר בערב. אישה צריכה לדעת את זה, כשהיא נכנסת לחיים משותפים איתי. כל הנשים שנישאתי להן השתנו אחרי הנישואים. חלק מהבחורות שחיו איתי היו מלאות רצון טוב לפני המגורים המשותפים, ואז פתאום באו אליי עם טענות ותלונות על דרך החיים שלי. עם אשתי הראשונה אני ביחסים טובים, כי נפרדנו בידידות. פשוט הבנו שזה לא מתאים לנו לחיות יחד. השנייה, הלן, הייתה מכורה לסמים והתאבדה בכלא. השלישית נתנה לי את הדבר הכי נפלא שאפשר לתת לגבר: ילד מקסים, אבל בחרנו לא לחיות יחד".
הבאת משהו מהירח, בשביל מישהי?
"הייתה לי אהבה מטורפת לפני 15 שנה, שאני לא רוצה לדבר עליה כי היא נשואה, וזה לא פייר. אבל הייתי בשיגעון. שולח לה 40 פקסים ביום. כותב לה באטרף. פעם נסעתי בכביש וראיתי ורדים למכירה. קניתי את כל הזרים, בערך 300-200 ורדים . ביקשתי שיארזו לי, נתתי למישהו מאה שקל, מילאתי לו את האוטו בפרחים, ושלחתי אותו אליה עם כל הזרים".
ודווקא היא עזבה אותך.
"כן. אתה רואה? היא הייתה קרייריסטית. היא התחילה איתי אחרי הופעה. זרקה לי פרח. אמרתי לה, 'אפשר את הטלפון שלך?', היא אמרה - ברור, בשביל מה זרקתי עליך פרח? היא הייתה חכמה. ואני אהבתי אותה. . . רציתי למות מרוב אהבה".
אבל אתה זה ששר "היום כבר לא מתים מאהבה"
"לא מתים, אבל לפעמים רוצים למות".
מי שהבין את הלב הבוער, הרחב, של שרעבי הוא אהוד מנור. שרעבי מתגעגע אליו. "זה עניין עונתי כזה", הוא אומר, "שאני נתקף פתאום רצון לראות אותו, ואי אפשר. הוא לא פה. כואב לי הלב".
כתבתם המון שירים יחד.
"כן. הייתה בינינו הבנה ואהבה. אני אספר לך משהו. את השיר 'אם אהבה יש בעולם' הוא כתב ככה. תקשיב טוב...".
אני מקשיב.
"התקשרתי אליו, אמרתי לו שיש לי איזה לחן, ואין לי מילים. אהוד אמר: 'טוב, אני בא אליך עכשיו'. ככה הוא היה. פשוט. בלי פוזה. הוא לא חיכה. לא אמר לי 'תגיע אליי'. רק אמר 'אני בא עכשיו'. אני מחכה לו, בינתיים מנגן על הפסנתר את הלחן, ואז דפיקה בדלת, ואהוד על הסף, ואומר לי: הנה הטקסט שאתה צריך. ואני אומר לו בהפתעה: אבל לא שמעת את המוזיקה, איך יש מילים? ואהוד: 'אני כבר 20 דקות מחוץ לדלת, מקשיב לך מנגן'. ככה הוא היה. איש שכולו כוונות טובות ופשטות. איש שהמילים שלו תמיד נוגעות ללב, כי יש בו עצבות מלטפת. מין כאב דק כזה. משהו שנותן לך לעבור דרכו. הוא היה רגיש אליי. פעם הוא ראה אותי מסתובב, סהרורי, ושאל: בעז, עוד פעם מישהי שיגעה אותך? ככה נולד השיר 'כשאת נוגעת בי'".
איך הכרתם?
"ב-1964 בניו יורק. אני הייתי בן 17 והוא בן 20 ומשהו, במועדון לילה ישראלי יהודי של איזה זמר יידיש, שהגיע מהולנד. מועדון 'סברה'. פרנק סינטרה היה יושב שם תמיד. עפרה פוקס, אשתו של אהוד, הייתה רוקדת בלהקה של יונתן כרמון. ואהוד היה תולה מעילים ולוקח דולר מכל אחד. מי שקלט אותו ראשון היה אחי, נחמיה, שאמר לי: בעז, תקשיב לי טוב. האהוד מנור הזה, הוא יהיה מפורסם לאללה. אחי נחמיה הוא המורה נבוכים שלי. הוא אמר במפורש, אתם תכתבו פעם שירים יחד. אני חושב שאני רגיש, אבל ליד אהוד מנור הייתי מלך הקשוחים. מסכן. . . איך הוא הלך לנו, איך".
כשהייתי בן שבע, שרעבי הוציא את הסינגל הראשון שלו, "פמלה", וכבש את הרדיו והלבבות. גם את לבי שלי. בכיתה ב', בבית הספר "סירקין" בחולון, זכיתי לכבוד לא צפוי, בזכות השם שלי, שהיה כשמו של הזמר הצעיר והלוהט.
ביוני 1971 צילמה הטלוויזיה הישראלית וידיאו קליפ בשחור-לבן של שרעבי הולך ושר על חוף הים בתל אביב. אבא שלי, שעבד בחברת החשמל, בתחנת הכוח רדינג, ירד אל הים לצפות במתרחש והלך לבקש מהכוכב התימני "חתימה בשביל הילד". שרעבי הוציא גלויה מצולמת שלו, כתב מאחור: "לבועז החמוד, שתגדל ותזכה לאושר, מבעז שרעבי". חלפו 40 שנה. אני מספר את זה לשרעבי. הוא נהנה. "אני שומע הרבה סיפורים כאלה", הוא אומר, "אנשים שעוצרים לידי ברמזור ומראים לי תקליט שחתמתי עליו, מספרים לי על שיר שלי שעשה להם משהו בחיים...".
איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?
"זו שאלה לא הוגנת".
תן לי לנחש: "אם את עדיין אוהבת אותי", הידוע כ"אביא לך אבנים מהירח".
"שמע, כשאתה מצליח נורא עם שיר מסוים, אתה הופך להיות משוחד ואתה אוהב את מה שמביא לך אהבה, כבוד וכסף. אז כן, זה שיר שכתבתי עם עמית צח ומאות אלפי אנשים התאהבו בו, אז אני לא יכול לא לאהוב אותו מאוד, אבל יש לי עוד שירים שאני אוהב מאוד".
מוזיקה מזרחית, מוזיקה לא מזרחית. איפה אתה בוויכוח הזה?
"זה מעצבן אותי, בעיקר, הוויכוח הזה. יש שירים טובים ויש שירים גרועים. זה לא קשור למזרחי או מערבי. אני שומע מוזיקה קלאסית רוב הזמן, כי זה מרגיע אותי, אז מה זה אומר? אני נגד הגדרות של מזרח ומערב. הקהל קובע את העובדות. אנשים בתקשורת צריכים להבין שיש פיאט 500 ויש מרצדס בנץ, ולא תמיד יש היגיון בדרך שבה מקדמים אמן אחד, לעומת אמן אחר שהוא הרבה יותר אהוב. אין פרופורציות. אני אומר לך את זה ישר בפנים, כי אתה שדרן רדיו: אם היה מד מדויק למה שאנשים באמת אוהבים, דברים היו נשמעים אחרת לגמרי ברדיו הישראלי".
שמעתי שאייל גולן הזמין אותך לתוכנית שלו בטלוויזיה ולא רצית לבוא.
"אייל גולן זמר מצוין, ממש זמר מעולה, אבל הוא הזמין אותי ולא יכולתי לבוא. אני כאדם פדנטי יש לי הערות. יש דברים לתיקון. באותו אופן אני חושב את מה שאני חושב על 'כוכב נולד', אבל עדיין אני חבר טוב של מרגלית צנעני. יש בינינו ידידות עמוקה, אבל לא הייתי יכול לעשות את מה שהיא עושה. לשבת בצוות שופטים, שמעביר או פוסל אנשים ששרים מולך. אולי אני יותר מדי רגיש ואולי סתם אני לא יכול לשפוט".
אז מה חשבת על מה שיהורם גאון אמר על המוזיקה המזרחית?
"יש מילים שנאמרות ולא צריכות להיאמר. יש לי הערכה עצומה ליהורם גאון והוא עשה קריירה אדירה. זמר אהוד ונערץ, אבל המשפט 'השטן לא ברא' לא היה במקומו. על אחיך, בני עמך, אסור לומר דברים כאלה. לא אוהב? אל תקנה דיסקים שלהם".
אתה חושב שהמוזיקה המזרחית שנוצרת כאן בעשר השנים האחרונות היא טובה?
"יש הרבה חבר'ה נחמדים, אבל הם צריכים הכוונה מקצועית. מצד שני, הם לא היחידים שדורשים טיפול מקצועי. אריק איינשטיין היה יותר חכם מיהורם. אריק אמר: יש זבל פה, ויש זבל שם. וזה נכון".
ברחבי ביתו של שרעבי פזורים ציורים נאיביים, שצוירו ביד ילדותית, וגם צילומים של ילד חייכן, מתוק, שלא גר איתו. לפני כמעט שבע שנים, בגיל 57, בעז שרעבי הפך סוף סוף לאבא.
שרעבי נאנח מעומק הלב כשאני מתעניין בבן שלו, עדי-שראל. רוכן ומוזג עוד כוסית וודקה קווקזית משובחת. 12 בצהריים. "מה אני אגיד על הילד הזה? אין מילים. זו אהבה שאי אפשר לתאר". עיניו רטובות, הוא שולף טישיו. "אתמול, בבוקר, פתאום התגעגעתי אליו נורא. שיגעון כזה. דחיתי הכל, נכנסתי לאוטו, נהגתי שש שעות לאילת, רק כדי לשחק איתו אחר הצהריים, וחזרתי בנהיגה שש שעות לתל אביב. תסלח לי רגע, טוב? תשתה, תשתה... אני חייב להתקשר אליו עכשיו".
הוא קם, מוציא את הסלולרי ומחייג לילד שבאילת. אחר כך ינתק, ייגש לאמבטיה, ישטוף פנים, יבוא לסלון, ימזוג לנו עוד כוסית וילגום בשתיקה.
אמרו עליך שאתה אלכוהוליסט.
"אז אמרו. מצדי, שיגידו עליי מה שרוצים. כל עוד מדברים עליי, זה אומר שמתעניינים בי".
אתה לא אלכוהוליסט?
"בשבילי, אלכוהוליסט זה אחד שלוקח שלושה דרינקים לפני שהוא מצחצח שיניים, לאיזון של הראש. איך אלכוהוליסט יכול לנהוג שש שעות לאילת, לשחק חמש שעות עם הילד שלו, לחזור לתל אביב ולהופיע בלילה. תגיד לי אתה".
אני לא יודע. אני רק שואל.
"אני שותה, אבל אני לא מכור לשתייה. אני צלול על הבמה, חייכן לקהל. זוכר שירים. לא מגמגם. ברוך השם, כל הופעה היא חגיגה וכל מי שעבד איתי אי פעם יודע שאני מאוד ביקורתי כלפי עצמי. אני פדנט. דורש מעצמי שלמות. אני לא מושלם, אבל אני דורש מעצמי כל הזמן להשתפר עוד ועוד. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שיכור. זה יהרוס לי את הקריירה".
אפרופו להרוס או לא להרוס קריירה, איפה אתה בדעותיך הפוליטיות?
"ביבי נתניהו. בעיניי הוא המנהיג הכי טוב שיכול להיות לישראל. הוא חכם. הוא חזק".
אתה ליכודניק.
"לגמרי. אני מזוהה עם הימין, ולא מהיום. כתבתי לליכוד את הג'ינגל באחת ממערכות הבחירות. אני מעריץ את ביבי נתניהו. הוא ריאלי. הוא רואה את המציאות כמו שהיא. יודע איפה לעצור ואיפה לשחרר. הוא אומר גם את הדברים הקשים ביותר, בעדנה. אני אבחר בו גם ב-30 השנים הבאות. גם אופיר אקוניס חכם, בעיניי. הוא יגיע רחוק מאוד".
זמרים בישראל בדרך כלל מאוד מצניעים את דעותיהם הפוליטיות.
"אני לא עושה חשבון לאף אחד".
וזה לא פוגע לך בקריירה?
"לא. הקהל אוהב אותי. יש לי חברים מהשמאל, ואנחנו מתווכחים ואנחנו עדיין חברים. מה קרה? כולם מודעים לדעות שלי".
ואף פעם לא קיבלת על הראש בגלל הדעות שלך?
"שמע, הייתה לי פעם תוכנית רדיו בקול ישראל, כשאורי פורת היה מנכ"ל רשות השידור. יום אחד בקריה, הוא תפס אותי בחצר ושאל אותי 'בעז, מה יש לדליה איציק נגדך? היא אמרה לי שיש לך פה גדול'. גיחכתי. אמרתי לו שייקח סרגל ויבדוק למי יש פה יותר גדול. ואני, ברגע שהבנתי שאני לא רצוי, התפטרתי".
מהי העצה הכי טובה שאתה יכול לתת לזמר מתחיל?
"תהיה אתה. אל תנסה להצליח עם נוסחאות. כי אם לא תהיה ייחודי ומאופיין, אתה לא תשרוד. אתה תגמור כזמר בחתונות. זה לא רע, בשביל פרנסה, אבל זאת לא קריירה של אמן רציני".
ועוד עצה.
"תקשיב להרבה מוזיקה, מסוגים שונים. קלאסית. רוק. ערבית. ארצישראלית. תפתח את עצמך. תראה, גם אצלי יש סלסולים, אבל אני גם גדלתי על הפלטרס, הביטלס, רולינג סטונס ופרנק סינטרה. וגם מילים טובות. זה חשוב מאוד. כדי שיתייחסו אליך ברצינות, אתה צריך להתייחס לשירים שלך ברצינות. אני, מתחילת הקריירה שלי, הקפדתי על מילים טובות. ביקשתי טקסטים מרחל שפירא. אהוד מנור. שמרית אור. לא התפשרתי על זה".
למה אתה מתגעגע?
"לאהבה הראשונה שלי. דורית, אהבת חיי, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים. הייתי אז בן 17, היום אני בן 64, ואני לא שוכח אותה, איך היינו הולכים בגשם יד ביד. מתנשקים בחדר המדרגות. לא יכולים להיפרד. סיפרתי לה פעם אחת שבגדתי בה עם אחות בויצ"ו שהייתה מבוגרת ממני, בת 25, וראיתי את עולמה של דורית נחרב לנגד עיניי. היא אמרה לי ללכת ממנה, מיד. היה קשה. למחרת בשש בבוקר חיכיתי לה ליד הבית, כי ידעתי מתי היא יוצאת לעבודה. נפלתי על הברכיים. התנצלתי. אמרתי לה, זה לא יקרה שוב. לפחות הייתי כן איתך. לא הסתרתי שהייתי עם אחרת. היא סלחה לי. מאוחר יותר, כשיצאתי לסיבוב הופעות של שנה באמריקה, הבטחתי לה שכשנחזור, אנחנו נתחתן. אבל בינתיים היא התאהבה במישהו אחר. באתי אחרי שנה, ועדיין אהבתי אותה, אבל היא הייתה איתו, התחתנה, עשתה חמישה ילדים. כששמעתי שהיא מתה נשבר לי הלב. פתחתי אלבום ישן. הסתכלתי על התמונות שלה שנה שלמה. היה לי קשה להתמודד עם הכאב הזה. אולי זה מוזר, אבל אליה אני מתגעגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם