הבמה היתה גדולה עליהם: על "אאידה" במצדה
החלטות תמוהות ואף מביכות של המעצב והבמאי מפילות את ההפקה היומרנית של "אאידה" למרגלות המצדה
בתמונות הראווה, שהחשובה בהן קשורה בחגיגות הנצחון עם המארש המפורסם, הבעייה נפתרה בעצם העלאת תמונות המוניות. זה לרוב מרשים, אם כי בוודאי לא בהכרח מעיד על יצירתיות בעלת עניין מיוחד. שונים הם פני הדברים בתמונות האינטימיות, כמו בזו שאאידה מקוננת על מר גורלה ועושה זאת כשהיא לבדה על במה ריקה וענקית או כאשר הנסיכה אמנריס הולכת בעקבותיה. הדמות הבודדה הולכת כאן לאיבוד, שכן מבחינה בימתית לא מתרחש דבר. ועוד זאת. גם בתמונות ההמון נעשו החלטות מביכות. גייסו כאן קבוצה של גמלים שחצתה את הבמה באיטיות אופיינית, מבלי שהבנתי למה בכלל. אפילו קישוט (אקזוטי?) לא היה בזה.
אאידה במצדה
יוסי צבקר
כמו כן הובאה לכאן קבוצת רקדנים בדואים שתרומתם להפקה, במעין "דבקה" עם הרבה רקיעות ברגלים, היתה מביכה במיוחד. ובכלל, קבוצות גדולות של בני אדם גדשו את הבמה, נכנסו ויצאו, מבלי שהבמאי העמיד אותם בצורה שיש בה משמעות, ולא רק כדי להרשים אותנו מכוחן של המאסות האנושיות הגדולות בלבד. כלומר, בימוי לא ניכר בזה.
התמונה האחרונה באופרה אמורה להיות שיא אמנותי, מוזיקלי ובימתי גם יחד, של היצירה כולה - ולטעמי גם אחד מרגעי השיא בתולדות האופרה בכלל. אאידה וראדמס נקברים חיים, שרים יחד על אהבתם ונפרדים מן החיים. מעל הקבר התת-קרקעי כורעת אמנריס המקוננת על שברון אהבתה.
סביבה שרים ורוקדים הכוהנים את תפילתם לאלים. ואילו אצלנו, אין מערת קבורה ואמנריס ניצבת רחוק, בצד הבמה, כמו שייכת לאופרה אחרת. לא הבמאי )שארל רובו( ולא מעצב הבמה )עמנואל פאבר( השכילו להתמודד עם נתוני ההפקה שהם עצמם יצרו. על הבמה ניצבו, לכל אורך ההצגה, פסל ענק של פרעה במרכז וארבעה ספינקסים, שניים מכל צד.
בזה תם כמעט החוב לרקע של תרבות מצרים העתיקה, שבה מתרחשת האופרה. סביבם השתרעה במה ענקית ריקה, שאיש לא נתן דעתו לכך שאופרה גאונית, בעלת פוטנציאל אדיר של תיאטרון, אמורה בכלל להתרחש עליה, לא רק לשיר בעמידה כפסלים קפואים שהבמה גדולה עליהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם