דומה יותר לתיאטרון: על "אהבה ושוקולד"
"אהבה ושוקולד" היא קומדיה רומנטית צנועה ובלתי מזיקה, שסובלת מסרבול דרמטי, בימוי מגושם והעדר מגע אישי
''אהבה ושוקולד'', צרפת 2010
ביישנותה של השוקולטרית מביאה אותה להשתתפות שבועית בקבוצת תמיכה של בני סוגה, המנסים לחזק זה את זו, ובדרך כלל שלא בהצלחה יתרה. שהרי ביישנות הכרוכה בחרדנות קיצונית היא תכונת אופי הקשה לעקירה. והנה מתמזל לו המזל הרע והבוס של אנג'ליק, הבעלים של בית החרושת לדברי מתיקה, ז'אן רנה שמו, גם הוא לוקה באותן התסמונות. הוא מתקשה לסיים פגישה מבלי שהחליף במהלכה לפחות שלוש חולצות. זאת, בשל הזעת-יתר הקופצת עליו כל אימת שחולפת באוויר איזושהי התרגשות קלה.
דומה להצגה בתיאטרון בולוואר. ''אהבה ושוקולד''
יח''צ
הצמד הזה - חרדן הפוגש בביישנית - לא רק עובד בצוותא, אלא גם משתדל לנהל מעין דיאלוג רומנטי מקרטע, הקורס בכל רגע שבו רף הריגוש ההדדי מאיים לטפס כלפי מעלה. ברור לכל כי השלווה תשכון בלבבותיהם רק לאחר שיסיימו לערוך לעצמם תיקון נפשי. וזהו הבסיס לקומדיה הרומנטית הצנועה, הבלתי מזיקה, שהכין הבמאי הוותיק ז'אן פייר אמריס, שזה לו סרטו העלילתי השביעי. עד כאן שבחיו של הסרט.
בשיחה עימו מסביר אמריס שהוא ביסס את "אהבה ושוקולד" על פי עיקרי סרטו הנהדר של ארנסט לוביטש, "החנות מעבר לפינה" (1940), בכיכובם של ג'יימס סטיוארט ומרגרט סאליבן. ועל כך היו פוסקים אוהדי בית"ר באיצטדיון ימק"א הישן: איזה לוביטש ואיזה מגפיים. המרחק בין יכולת הביטוי המעודנת של הגרמני הדגול, שידע להמיר כל
משפט שנון בשווה ערך חזותי / פילמאי, לבין יכולת הבימוי המגושמת קמעה של אמריס כלל אינו ניתן לגישור, ו"אהבה ושוקולד" דומה יותר להצגה בתיאטרון בולוואר מאשר לקומדיה אוורירית של לוביטש. הסרבול הדרמטי הזה מודגש בכל פעם שאנג'ליק נוטלת חלק בקבוצת התמיכה לביישנים, או כשז'אן רנה נפגש עם הפסיכולוג שלו. זה תיאטרון, בטח לא קולנוע.
בהעדר מגע אישי, סימן ההיכר הלוביטשי, נסמך אמריס על יכולתם של שני שחקניו הראשיים - איזבל קארה, העושה את אנג'ליק והקומיקאי הבלגי בנואה פולוורדה (ניתן לצפות בו כעת גם ב"ברוכים הבאים למכס"). אנג'ליק היא דמות כמעט קריקטורלית, ולזכותה של קארה ניתן לציין שהיא משכילה לבלום את הקריקטורה ממש על פי התהום, וחוסכת מהצופים לעג מיותר על הדמות בגילומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם