הנער מנאפולי: על "היופי והתופת"
אם בספרו הקודם רוברטו סביאנו חשף עצמו לסכנת חיים, הרי שבספרו השני "היופי והתופת" הוא חושף את נפשו. עיתונאי איטלקי בנשמה
כותב כמו ילד נלהב. "היופי והתופת" עטיפת הספר
וזהו הגבר שחי במחתרת מאז 2008, כשספרו "קאמורה" יצא לאור ופרש לעיני העולם את מנגנוני המכונה הכלכלית האדירה של המאפיה הנאפוליטנית. כשהיה בן שלוש עשרה ראה את הנרצח הראשון בחייו. הוא זכר זאת, הוא כותב ב"קאמורה" (שתורגם בהוצאת אריה ניר), כי באותו בוקר התעורר עם זיקפה, וגם לאיש הירוי, שנגלה לעיניו בדרכו לבית הספר, היתה זיקפה. סביאנו ראה הרבה זוועות בחייו הצעירים ולא התחסן, לא פיתח יובשנות ולא השלים. הוא ממשיך לבלוע את הרוק ולכתוב על המפלצת שגורסת ארץ ובני-אדם בין שיניה, הקאמורה.
למשורר החצר האחורית המצחינה של איטליה יש גומת חן בשיפולי לחי ימין. אלמלא הותיר את הזיפים הנעריים על פניו, אפשר היה להניח שהוא בן שש-עשרה. גם החיוך הנבוך לא מסגיר את הניסיון הרב והמר שצבר ב"חור התחת" של איטליה, כפי שהוא מכנה את אזור הולדתו. צפיתי בהרצאה מצולמת שנשא בשבוע שעבר באחת האוניברסיטאות בארצו. לא הבנתי אף מלה מדבריו על "לקח הפשע הבינלאומי", אך התבוננתי בהשתאות בבחור העדין הזה. בתחילה נראה עצבני מעט, ולרגע כמו קם ללכת. אך ככל שדיבר שטפו מילותיו, והוא לא שתה מבקבוק המים הענקי שהוצב לידו, ולא היו לו ניירות לפניו. הוא רק שב וכיוון את המיקרופון אל פיו. שדבריו יישמעו היטב. שמלותיו לא יאבדו בחלל. שהמידע הצבור אצלו יופץ ויחולל תנועה בחוץ.
אם בספרו הקודם חשף עצמו לסכנת חיים, הרי שבספרו השני, הכולל רשימות (2004-2009) הוא חושף את נפשו. הוא מגלה משהו מתעוקת חיי המחתרת שנגזרו עליו, וכמו כדי להקל מהעול הוא מכניס לדלת אמותיו פיגורות שהוא נושא אליהן עיניים. הוא פוגש בחשאי את ג'ו פיסטונה, שוטר אמריקאי שהתחזה למאפיונר בחוגי המאפיה האיטלו-אמריקאית. חמימות ועצב עולים מן הפגישה הזאת, שבסופה מחבק אותו פיסטונה ואומר לו: "תמשיך. יש עוד הרבה עבודה באיטליה."
הוא מהרהר בכתיבה כעיסוק. מספר על סופרים אהובים (בשביס זינגר, אוּוֶה יוֹנסוֹן), על עיתונאים שהוא מעריך (אנה פוליטקובסקיה שנרצחה בידי אנשי פוטין, ומייקל הר שכתב מתוך מלחמת וייטנאם). הוא כותב כמו ילד נלהב שלא איכפת לו שיגידו עליו שהוא נלהב. כשהוא מעריץ מישהו, הוא כותב שהתרגש עד מחנק לקראת הפגישה עמו. סלמאן רושדי, למשל, שחלק איתו כמה מסודות חיי הסתר. או ליונל מסי, "הפרעוש", שצמח להיות יורשו של מראדונה. הוא מצדיע לפליצ'ה ברטולוטה, שבנה נרצח בידי הקוזה נוסטרה ושבשיחת טלפון קצרה ויחידה אמרה לסביאנו: "כאמא אני אומרת לך, 'תיזהר', וכאישה אני אומרת, 'תיזהר אבל תמשיך.'"
דומה שהוא מתחזק בכוח השראת דמויות המופת שלו. המוות לא מפחיד אותו, הוא אומר, אלא רק הכפשת שמו. במובן זה הוא איטלקי בנשמה. וגם במובן זה: הוא אוהב את ארצו בלהט חושני כאוב, באופן שישראלים אולי לא חוו מעולם.
סביאנו יודע, ש"מי שכותב מת". אך הוא מרגיש ש"הכתיבה היא שאפשרה לי להתקיים בשנים הללו." הוא חושב שמה שמפחיד את "הבוסים" אינו ההוכחות לפשעיהם, אלא מתן פומבי לקשר שבין ההוכחות לתהליך הממית שכפו על החברה. ולדבריו, גבר רגשן שכמותו, כל חוטי הרשע עוברים דרך נאפולי הפצועה שלו.
רוברטו סביאנו, "היופי והתופת", מאיטלקית: דליה עמית, אריה ניר, 192 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם