ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » אמנות

מדברים מהשטח: ראיון עם עומר קריגר

בוורשה הם ערכו מסע ברחובות הגטו. בברלין צעדו ליד האצטדיון האולימפי. ובישראל ביימו פיגוע רב נפגעים, בסיוע מתנדבי מד"א וכוחות כיבוי והצלה. חברי "תנועה ציבורית" מתמחים בארגון מיצגים המתרחשים במרחב הפומבי בשיתוף הקהל. מנהיג הקבוצה עומר קריגר, לשעבר שדרן בגלי צה"ל, מסביר מדוע אקט המחאה של יואל שליט ויערה וינקלר היה מעשה אמנותי ולמה מגיעה לו ולחבריו משכורת מהמדינה

"המסדר יעבור לדום, מסדר דום", הדהדה הפקודה. טקס הדלקת המשואות בהר הרצל עמד להתחיל. כמה מאות סקרנים, שהמתינו לקבלת האות שמתיר לצאת מעצבות לשמחה, עמדו מול המסך שהוצב בחצר המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. משהו מוזר ולא צפוי התרחש שם. קבוצה של בחורים ובחורות הלבושים בבגדים לבנים אחידים הנהיגה את הערב. חדי העין זיהו ביניהם פרצוף מוכר: עומר קריגר, אחד השדרנים הבולטים של גלי צה"ל וגלגלצ בשנים האחרונות.

המופע שהתרחש בדקות הבאות לא ממש דומה לשידור סטנדרטי בתחנה הצבאית. החבורה הציבה מסך נוסף עליו הוקרנו קטעי וידאו במקביל לשידור החי בערוץ 1: פרסומות לחברות תעופה ערביות, תיעוד הופעה של להקת הפאנק הישראלית דורלקס סדלקס שנערכה במסגרת חידון טלוויזיה על פועלו של ז'בוטינסקי. בזמן תפילת "יזכור" בהר הרצל עלה סרט שבו החבורה תיעדה את עצמה מתערסלת על שדה פתוח של פרחי דם המכבים. השיא היה צילום של דפי הטקסט המקורי של הטקס, אותם השיגו, השד יודע איך, מבעוד יום.
הקהל לא ידע בדיוק כיצד לעכל את האירוע. מצד אחד, החבורה לא חיללה את הטקס הכמעט קדוש. מצד שני, מה זה השטויות האלו: טקס הוא טקס הוא טקס. מצד שלישי, האירוע היה מדוגם בצורה יוצאת דופן. אסתטי, מוקפד, מנומק. רק יואל שליט וחברתו יערה וינקלר, באקט מחאה חתרני, גנבו את ההצגה והראו שגם לאמנות קשה להתחרות במציאות.

"הפעולה", כפי שהם נוהגים לכנות את האירועים הציבוריים המקוריים שלהם, איננה יוזמה של קבוצת אנרכיסטים תמהונית מקדשי נכבה. "זה לא אירוע אלטרנטיבי", מדגיש קריגר. "אנחנו רוצים שמדינת ישראל תזמין אותנו בשנה הבאה כדי לארגן את הטקס". זו באמת לא גחמה של ילד שובב: חברי "תנועה ציבורית", שהוקמה לפני ארבע שנים, צברו כבר רקורד מפואר, שכולל עבודות שהוזמנו על ידי המוזיאונים החשובים בעולם. הם גם היו אורחים בכמה בירות אירופיות, שמימנו את עבודתם, שכולה מתרחשת במרחב הציבורי כשהקהל הופך בהנהגתם למשתתף פעיל. חוקרים בינלאומיים כתבו עליהם, צוותי טלוויזיה תיעדו בשידור חי את ההופעות שלהם, ולאחרונה אף רשמו תקדים בעולם האמנות: מוזיאון ואן אבה באיינדהובן רכש תמורת תשלום נאה את הזכויות על אחד הפורמטים שפיתחו. ההסכם נוסח בקפידה (עוד סוג של עבודה) בשיתוף פעולה עם אחד מעורכי דינו של מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג'.

בוורשה ביצעו חברי התנועה מסע ברחובות הגטו לשעבר, שוברים את סכמת פולחן העלייה לרגל של הנוער הישראלי לפולין. בברלין קיימו מצעד למרגלות האצטדיון האולימפי, שאירח את אולימפיאדת 36' הידועה לשמצה (שגריר איראן בגרמניה שהוזמן לאירוע סירב להגיע). הם גם תרגלו אימונים בהתנגשויות אלימות בין מפגינים לאנשי משטרה. בהיידלברג הנהיגו שביתת סטודנטים שנשברה על ידי שוטרי יס"מ גרמנים (בתפקיד)שהשתלטו על מבנה האוניברסיטה וביצעו מעצר מבוים של חברי התנועה. כל הפרויקטים נערכו בשיתוף פעולה מלא עם כוחות הביטחון המקומיים והמוסדות הציבוריים.

בישראל הם ביצעו תרגיל שדימה פיגוע רב נפגעים, בסיוע מתנדבי מד"א וכוחות כיבוי והצלה. 50 טון של פסולת בניין נשפכה מסביב, ושקים לבנים של זק"א הובאו לעטוף את החללים שנקברו בין ההריסות. מיצג הפגנה שארגנו באוניברסיטת תל אביב השתנה ברגע האחרון לאחר שהמשטרה התחרטה וסירבה לשתף פעולה. הם גם בנו כוריאוגרפיה חדשה לריקודי העם המסורתיים, וערכו פעולות ריקוד ספונטניות באמצע רחובות ראשיים.

חברי תנועה ציבורית גם ביצעו פעולת גרילה לשחרור העיר חולון שכלל שימוש במערכת הכריזה העירונית, קיימו טקס חנוכת שגרירות של מדינה דמיונית בשם .N.S.K וערכו עצרת גדולה בכיכר רבין, בה הרקידו את הקהל. כל מופעי החוץ של תנועה ציבורית יפים להפליא - במדים מצוחצחים, כוריאוגרפיה חיננית, סאונד מדליק.

עומר קריגר, שהקים עם דנה יהלומי את תנועה ציבורית, הוא מנהלו של פסטיבל האמנות החדשני "מתחת להר" שמתקיים בימים הקרובים (1 עד 6 ביוני). הפסטיבל יאפשר לחזות מקרוב וגם לקחת חלק באמנות ציבורית חדשה, מאתגרת ומפתיעה שתתרחש ברחובות ירושלים ובאתר האמנות יפו 23 של בצלאל ("אמנות/חיים") במסגרת "עונת התרבות בירושלים" )ניהול אמנותי: איתי מאוטנר (. באירוע הזה, הם מבטיחים, אין צופים. רק משתתפים.

לאחר עשר שנות עבודה כמגיש בגל"צ ובגלגלצ (כולל פרס מפקד גלי צה"ל על מגזין המוזיקה "באוויר") יצא קריגר (36) ללימודי תואר שני בבית הספר לאמנות סלייד שבלונדון. ב-2006, באחד הביקורים בארץ, הוא פגש את דנה יהלומי, שעסקה בכוריאוגרפיה ומחול, והשנים החליטו להקים את תנועה ציבורית. העבודה הראשונה: בימוי של תאונת

דרכים בשדרות בן ציון בתל אביב. ברגע מתוזמן שתי מכוניות התנגשו בקריגר וביהלומי. הדי הפגיעה נשמעו היטב ברחוב, והשניים היו מוטלים על הכביש. עוברי האורח, שלא ידעו כי זו תאונה מבוימת, הגיבו לאירוע: חלקם ניגשו לתת סיוע, אחרים התעלמו. כעבור דקה קמו השניים על רגליהם, נכנסו למכונית הפוגעת ונעלמו.

בעיני קריגר זה לא היה מופע יחיד. כל מי שהיה במרחב הציבורי לקח חלק בעבודה. "לקראת הפסטיבל נולד המונח'אמנות חיים'", הוא אומר. "בדרך כלל תערוכה בגלריה או מוזיאון מתבססת על אובייקטים. אתה נכנס לחדר ורואה תמונות על הקיר, פסלים או עבודות וידאו. בפתיחות אנשים שותים יין, יש סביבם עבודות אמנות. זה כמו ללכת להשקה של מכונית חדשה. אובייקטים של אמנות הפכו לסחורות. קשה ליצור משהו מתקדם ומשחרר".

ואצלך ?
"ב'אמנות חיים' האמנים שואלים מה אנחנו יכולים לעשות עם בני אדם. הציבור, האזרחים, הם הפרפורמנס. אנחנו האמנות. מרחב ההופעה של בני אדם שבו מייצרים התנהגויות, דעת קהל. יש פרפורמנס בכל רגע חברתי. להיות גבר זה הופעה. סט של מאפיינים שקודם להתנהגות שלנו. השאלה איפה אפשר לשחק עם זה. בתנועה ציבורית אף פעם אנחנו לא יודעים איך האירועים שלנו ייגמרו. זה יכול להיגמר רע, אבל גם לשנות הרגלים".

אבל זה נראה הרבה יותר ממשחק, זו דרך חיים עבורכם.
"משהו חייב להשתנות. עם זה אני קם כל יום והולך לישון. הרבה מהאנשים שעובדים איתנו נמצאים באירופה, מחפשים את העתיד. אנחנו חיים ברגע היסטורי שבו שדה האמנות צריך להגדיר את עצמו מחדש. כל אמן חזותי מחפש את הפרפורמנס. שתי האמניות הישראליות שמייצגות את ישראל ופולין בביאנלה בוונציה, סיגלית לנדאו ויעל ברתנא, נוגעות בחומרים האלו. אנחנו חלק מתנועה עולמית שצוברת השפעה ואני שמח שהגענו לרגע הזה. האמנים האלה פועלים בזירות הכי חשובות בעולם האמנות".

כל פרפורמנס זו אמנות?
"לא. רק כשאדם עושה פעולות בשיתוף עם מוסד לאמנות. הוא נעזר במסגרת, זה מאפשר להתבונן בדברים מקרוב. כמו בית ספר לרפואה. פותחים את הגוף ומנתחים. אני רוצה להכריז על מוסד האמנות כמעבדה לחיים. בעבודה 'ההגרלה' בפסטיבל 'מתחת להר' אנשים יתכנסו בחלל גלריה, יסגרו את הדלת ויפעלו לפי הוראות רנדומליות שיקבלו ממחשב. יש פה חברה, ציבור זמני של בני אדם. אנשים יביאו לניסוי את הרצונות שלהם, התשוקות, החינוך, עולם הערכים".

ממש ה"אח הגדול".
"ל'האח הגדול' יש צופים. בפעולה הזו אין צופים. הקהל הוא עבודת האמנות. עבודת האמנות היא אנחנו. והאנחנו זה כל האנשים שנמצאים בחדר. אנחנו מכירים כבר את הדיבורים על מותו של המחבר, בעידן השעתוק אין כבר טקסט אורגינלי. הרעיון החדש הוא אמנות שאחרי הצופה. אנו מכריזים בזאת על מותו של הצופה, מותו של הקהל".

נשמע רדיקלי.
"העיניים הן לא האיבר הכי חשוב לחוות אמנות. אנחנו משתחררים מהמשטר הוויזואלי. הוא בעייתי, מוגבל. יש גוף שלם שמוזנח. עכשיו הגוף האנושי עובר למרכז הבמה. זה לא מקרי שהדימויים שמסעירים את העולם הם של אנשים שמשחיתים בידיהם דימויים של מנהיגים. מובארק, סדאם חוסיין".

"אנחנו לא משרתים אידאולוגיה. לא ג'ינגל, לא פוסטר תעמולה. אנחנו אנשי מקצוע בלתי תלויים שהציבור סומך עליהם לחשוף, להטיל ספק, להפרות את הדמיון, לעצב התנהגות ציבורית ולהראות יופי וזוועה ללא מורא. רק הציבור יכול לממן את האוונגרד. זה אינטרס של הציבור".

הפוליטיקה של הגוף?
"הגוף האנושי הוא הדרך בעולם האמנות לפעול ולהתקדם מבחינה פוליטית. יותר ויותר מוזיאונים בעולם רוצים להגדיר את עצמם כמקומות פוליטיים. בין היתר בגלל הגוויעה של המרחב הציבורי הפיזי - פחות כיכרות וגינות ומצד שני הדומיננטיות של תרבות הפייסבוק. אמנים מבינים שאנשים רוצים להיות קרובים אחד לשני פיזית. הדבר הזה לא ייעלם לעולם. יש רעב לקרבה גופנית ולשיחה בין אנשים".

מה לשדרן המהפכה ולשירות של עשר שנים בתחנה צבאית?
"התחלתי במחלקת הקריינים של התחנה והגשתי מוזיקה, שיחות עם מאזינים, תוכניות תרבות. חשבו שאהפוך לקוטנר כזה. אחרי השחרור המשכתי לעבוד בתחנה ובמקביל הגשתי את 'תוצרת הארץ' בערוץ 1. אז התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב".

איך מוח מסוכן שכמוך הפך ליקיר התחנה?
"גלי צה"ל זו אחת הסתירות הפוריות של חיי. אני טיפוס של פופ, מיינסטרים. סוג של פרח. אוהב להיות אידיוט. אני אוהב את ליידי גאגא. יחד עם דנה יהלומי והקבוצה אנחנו עושים אמנות במוזיאונים הכי חשובים בעולם. עכשיו דנה התחילה להכין עבודה חדשה של תנועה ציבורית לניו מוזיאום בניו יורק. אנחנו עושים אוונגרד. ואוונגרד אמיתי קשור לתרבות פופולרית. זה מפעל החיים שלי. תקשורת, אמנות, פילוסופיה, פוליטיקה ופופ. אין אוונגרד בלי פופ. עבודת המאסטר שלי הייתה מחקר על האוונגרד הרוסי והקשר שלו לתקשורת המונים, לתרבות פופולרית".

חשוב לך הקהל?
"כאדם שעבד עשר שנים בגלי צה"ל ופנה לקהל רחב לא אהבתי שאמנים מדברים ל-30 אנשים שסביבם".

לא שחררת את הרעיונות המאתגרים שלך מעל גלי האתר.
"בגלי צה"ל אני מדבר בשפה אחרת, מדבר לאנשים, שם מוזיקה, חולק רעיונות, נהנה מהפופ".
פעם אחת יצא לו השד החתרני. הוא ראיין את הסופר ובעל הטור סייד קשוע בערב יום העצמאות. בשידור קרע קשוע את הצורה של מערכת הביטחון בעקבות מבצע "חומת מגן". קריגר הושעה לחודש. בתגובה לתקשורת אמר: "אין לי אלא לצטט את השיר שחתם את התוכנית, הלהיט הישראלי של כל הזמנים: 'עוד לא אבדה תקוותנו. התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו'".

השתגעת ?
"יש כאן סופר ישראלי, כותב בעברית, מתורגם לכל העולם, אזרח המדינה - גם לו יש עמדה. זה משהו רלוונטי שאי אפשר להדחיק. יום העצמאות הוא לא רק חג של יהודים. נראה לי מובן מאליו שבתי הספר בישראל ילמדו יום אחד את הנכבה".

תמשיך לדבר כך, והמילואים הבאים יהיו באפסנאות בשבטה.
"גלי צה"ל שעליה גדלתי הייתה מקום של חדשנות, חירות. מקום נועז, חצוף. ככה עושים רדיו".
אין כמו ימי הזיכרון והעצמאות, רוויי הטקסים הציבוריים, לעורר את קריגר לפעולה. "בעזרת האמנות הזו אתה יכול לעשות הכל: סוציולוגיה, פילוסופיה, להקים מדינה. כל האתוס הציוני אומר פעולה. מדינת ישראל הוכרזה במוזיאון.'אלטנוילנד', שממנו הכל בא, הוא רומן של הרצל".

ציונות שווה אמנות?
"בתנועה ציבורית אנחנו משלבים שני דברים: פרפורמנס רדי מייד, כלומר דברים יומיומיים, טקסים חברתיים, הפגנות, חתונות - צורות קבועות שמנחילים לנו; ומצד שני אמנות מופשטת. אני רוצה לחפוף ביניהם. אנחנו יוצרים את המדינה, אנחנו הריבון. המחבר. עובדה שאנחנו עוצרים באדום ועוברים בירוק. זה מוכתב על ידי החלטות שאנחנו המצאנו. ואם אנחנו המצאנו, אז אנחנו גם יכולים לשנות אותן. את המרחב הציבורי אנחנו יכולים לצייר בעצמנו. וזה המקום שבו האמנות והפוליטיקה נפגשים".

תן דוגמה.
"כולנו עומדים בצפירה. אבל למה בדום, למה דווקא הצליל הזה? למה לא לתת לכוריאוגרף לעצב את תנוחת הגוף. זה לא אומר שזה ייהפך למשהו מצחיק או נלעג. ממש לא. לכל דבר יש מחבר, יוצר. האינטרס שלנו שזה יהיה אמן".

אמן שמקבל את משכורתו מהמדינה?
"דנה ואני מנסים להחזיר את התפקיד של'אמן מדינה', עובד מכספי הציבור. אנחנו רואים את עצמנו משרתי ציבור. לא פתחנו בוטיק, לא מציגים בגלריות, רק במרחבים ציבוריים. מי שמשלם את שכרנו זה משלם המסים. אני מאוד אשמח אם מדינת ישראל תמנה אמן מדינה שתהיה לו אוטונומיה וחופש פעולה, ותנועה ציבורית תכהן בתפקיד הזה.

זה לא יוביל לאמנות מגויסת?
"אנחנו לא משרתים אידאולוגיה. לא ג'ינגל, לא פוסטר תעמולה. זה יכול להיות משהו כמו רשות חמישית, בדומה לתפקידם של התקשורת הציבורית, של בתי המשפט. אנשי מקצוע בלתי תלויים שהציבור סומך עליהם לחשוף, להטיל ספק, להמציא, להפרות את הדמיון, לעצב התנהגות ציבורית ולהראות יופי וזוועה ללא מורא".

למה זה טוב לנו?
"רק הציבור יכול לממן את האוונגרד. זה אינטרס של הציבור. הוא צריך אמנות חדשה ללא מניעים מסחריים, כמו שהוא צריך מחקר, חינוך, תקשורת חופשית, מבקר המדינה. כל חברה שרוצה להתקדם צריכה אמנות. אין דמוקרטיה בלי אמנות".

מה אתה רוצה להגיד בעצם כשאתה עורך טקס הדלקת משואות?
"אני לא מייצר תשובות אלא שאלות. אני רוצה שאנשים ישאלו שאלות. בתנועה ציבורית אנחנו מייצרים עובדות שהן בגדר שאילתות על המצב הקיים ועדיין יש להן נוכחות ברורה והחלטית במרחב הציבורי. דנה ואני מנהיגים את התנועה הזו. אנחנו עובדים יחד כבר יותר מארבע שנים. זה מחקר שיש לו תוצאות ממשיות. אנחנו לא קולקטיב, יש היררכיה, יש הנהגה. יש לנו מעבדה - קוראים, מדברים, מתאמנים - ואז מגיע הרגע שבודקים את הדברים במרחב הציבורי. במדע אדם יכול לערבב חלבונים עשרים שנה ויום אחד יגלה תרופה לסרטן ויקבל פרס נובל שישנה את האנושות. העבודות שלנו הן מחקר בדמיון פוליטי ובאפשרויות הפעולה של אנשים יחד. לחשוב על העידן שלנו, לחשוב לאן אנחנו הולכים. תחשוב כמה מרהיב זה יכול להיות, כמה זה יצבע את העולם בהמון צבעים".

זה אפקטיבי?
"זו עבודה פוליטית שאנחנו מנסחים ומייצרים. תמיד מעניין לעשות את הפעולה לגדולה יותר".

למה בכלל להתעקש ולקרוא לפעולות שלכם אמנות?
"לא חשוב לנו שיקראו לפעולות שלנו אמנות. לפעמים זה רק מפריע. ובכל זאת חשוב לזכור שאמנות היא המרחב הניסיוני הפתוח של התרבות. אמנות יכולה להיות הכל. היא גם יכולה להיות דבר שימושי. לא רק משהו שאתה בא אליו, אלא משהו שמתערבב לך בחיים. תאר לך שתאורנים היו מעצבים פנסי רחוב. תל אביב מלאה בבתי הבאוהאוס. זו ארכיטקטורה שנעשתה על ידי אמנים. אמנות שימושית. צריך לגור בבתים האלו".

לפי ההגדרה הרחבה שלך, גם צעידת הנכבה של הפלסטינים מסוריה וירדן לגבול ישראל היא אמנות. יש שם את כל המרכיבים שציינת: פעולה במרחב ציבורי וקהל אנשים.
"אם היו נותנים לתנועה ציבורית לארגן את הצעדה זה היה נראה אחרת. זה היה יפה יותר. יש לנו עניין גדול ביופי. אין אמנות בלי יופי. ליופי יש גם מובן מוסרי, אתי. יש בו משא ומתן על המרחב. הרמוניה, סדר, צבע. לכל אדם תמיד יהיו חושים שיתפסו יופי ויגרמו לו נחת רוח ויהיו נעימים לו. חשוב להיזכר בזה: הנאה. ההנאה מהגוף שלנו".

אבל יש בזה גם היבט פשיסטי: מדים, תהלוכות, קהל גדול.
"יש לנו עניין במה שקוראים לו אסתטיקה פשיסטית. אבל אולי עדיף לדבר על אסתטיקה מונומנטלית. הבעיה היא שבגלל הפחד מפשיזם צמח אינדיבידואליזם קיצוני ולאינטליגנציה לא נעים להיות בתוך קהל גדול. אנחנו שואלים מה קורה עם הסולידריות, תחושת היחד הציבורי והצוותא - איזו מילה יפה. השאלה היא מה אנשים יכולים לעשות יחד ובעיקר מה האידאולוגיה שיוצרת את היחד הזה. אנשים אומרים שזה פשיזם אבל אנחנו בסך הכל פועלים בקבוצה. יש דברים שאי אפשר לעשות לבד. לצעוד בדבוקה זו צורה שקיימת, עושים אותה מאז ספרטה. לרקוד במעגל זה דבר יפה".

אחת הפעולות המסעירות של תנועה ציבורית הייתה "אביב בוורשה": מסע אחר ברחובות גטו ורשה. "זו עלייה לרגל אזרחית", מסביר קריגר מדוע בחרו לגעת בקודש הקודשים של הזיכרון הישראלי. "הדת החילונית של ישראל. פעם עלו להר הבית, היום עולים לאושוויץ ולגטו ורשה. מדי שנה מבקרים שם 30 אלף תלמידים. קיבלנו הזמנה מהמרכז לאמנות עכשווית בוורשה לאירוח של שלושה חודשים. החלטנו לחקור את נושא המשלחות, נפגשנו עם מומחים וערכו את המצעד שלנו יומיים לפני תאריך ציון מרד גטו ורשה. השגרירות שיתפה איתנו פעולה וגם המוזיאון היהודי. לבקשתנו, הפולנים סגרו את הרחובות לתנועה והזמינו את התושבים, שבדרך כלל נמנעים מלבקר באתרים בזמן המסע כי הם סגורים רק לישראלים ולאנשי ביטחון. הגיעו 1,500 אנשים , שידור חי בטלוויזיה. הוספנו עוד אתרים לצעדה, ארגנו סדרה של טקסים, כמו לשיר 'ירושלים של זהב' באספרנטו ולהניף את דגלי התנועה מחוץ לביתו של לודוויג זמנהוף, ממציא השפה".

מה ניסיתם לבדוק שם?
"ריטואל של מדינה. היא מחליטה על הזמן, האופי, הסדר, הנאומים. והתלמידים מגלמים בגופם את התפקיד שייעדה להם המדינה. אנחנו באים ממשיכה אמנותית וממחקר בכוריאוגרפיה של ציבור. אנחנו תובעים מהמדינה ליצור מחדש את הפרפורמנס הלאומי. דנה, שותפתי, השתתפה במסע כזה כנערה. דיברנו הרבה על עצמנו כתוצר של הריטואלים האלה והתעוררה בנו אי נחת. היו לי התלבטויות אם לעשות את זה בכלל ולשמחתי דנה התעקשה. אנחנו מבקשים לעצב מחדש את הטקסים הממלכתיים דווקא כי אנחנו חלק מהחברה ותוצר שלה, כאזרחים".

איך התקבל האירוע?
"בסיומו עשינו מסיבה, כולם התערבבו, היה כיף. אי אפשר להתכחש לזה: תלמידי תיכון שנוסעים לחו"ל, חלקם בפעם הראשונה, הם בגיל ההתבגרות. זה מוליד סתירות מעניינות. מוות מול החיים, תשוקות החיים של הנעורים. זו הסיבה לכל הסיפורים על תלמידים שמזמינים חשפניות, הולכים לזונות. המסע הוא פולחן מוות. התרבות הישראלית אוהבת מוות".

נדמה שהאירוע הכי גדול, הכי פרובוקטיבי, של תנועה ציבורית עדיין לא יצא לפועל. "אנחנו מתכננים לשחזר פיגוע עתידי בהר הרצל", מספר קריגר. "באירופה יש מסורת של שחזור קרבות, אירועים היסטוריים. כמו שביתת הכורים הגדולה בבריטניה ב-84'. השחזור מאפשר לאנשים לגלם בגופם את הקונפליקט. להחליף תפקידים. זו לא תרפיה. זו הזדמנות לעשות פוליטיקה בכלים של אמנות. זה לא פיקטיבי. האנשים היו באירועים ההם, ועכשיו הם בעצמם משחזרים אותם. אין מהפכה בלי מסכות. גם במהפכה אתה משחק תפקיד. היא מאפשרת לפרוע את הסדר החברתי. לקחת תפקיד אחר. ויקי קנפו היא לא רק אם חד הורית, אלא צועדת פוליטית ממצפה רמון לירושלים. נוער הגבעות משחקים את אברהם אבינו. גם הנחמנים עם ניידות המוזיקה שלהם והריקודים בכבישים ובכיכרות עושים עבודה מעולה במרחב הציבורי".

אם יואל שליט התחיל בפעולה, למה שלא תזמו פעולה משותפת? למשל, שמשפחת שליט תחטוף לכמה דקות את ראש הממשלה.
"שיחטפו את הבן שלו. החייל. וייתנו לו לקרוא מכתב מול המצלמות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...