מילים פשוטות: על "ימים לבנים", ערב מחווה לכבוד 100 שנה להולדת לאה גולדברג
לרגל חגיגות מאה שנים להולדת לאה גולדברג נערך לכבודה אמש ערב מחווה במהלכו התמקדו בברור ופחות בפרשנות חדשה וצעירה. גם אם לעיתים היה נדמה שהערב החגיגי הופך אט אט לאזכרה עגומה, היה משהו בשילוב התכנים עם הפנינים המוזיקליות שיצר חיבור אישי עם נגיעה לכל אחד מאיתנו
''ימים לבנים'', היכל התרבות, יום ראשון, 20:30
לאה גולדברג של אתמול בערב הייתה זו הצפויה. לא היו פה תחכומים רבים. מארגני האירוע הביאו את נכסי צאן הברזל עצמם ולא הסתפקו בגעגוע לשירים הוותיקים. זו מלכודת לא פשוטה: כאשר אתה בוחר בקלאסיקה אחריות כבדה נופלת על הקלאסיקן. ובכל זאת, זה היה ערב שכולו מארג קסום של ביצועים נוסטלגיים שגדלנו עליהם וחרוטים בתרבות הישראלית מזה שנים רבות.
אילנית ביצעה את "אהבתה של תרזה די מון" ממש כמו שמנגנים ברדיו בשבת בוקר. יהודית רביץ סיימה עם "סליחות" בדיוק כמו בשידורים האינסופיים בלופ של הערוץ הראשון. לרגל חגיגות מאה השנים הושמו קלפי הפרשנות צמוד לחזה ונחשף ערב של גולדברג קלה לעיכול וברורה. האמת היא שבשלב מסוים היה נדרש ניעור חזק מהערב הצפוי. חסרונם הבולט של הדור הצעיר, העכשווי, זה שמוכיח שגולדברג היא על-זמנית וקיימת במאה ה-21 היה בולט.
בשנת 1991 נערך ערב הוקרה מיוחד לרחל המשוררת בפסטיבל ישראל. את הערב ההוא הנחתה חנה אזולאי הספרי. הערב הזה זכור בעיקר משום ששודר אינסוף פעמים בערוץ 33. משהו בניגוני וקטעי השידור של חגיגת גולדברג בהיכל התרבות הזכיר את הערב הזה. הבחירה להביא את לב הקונצנזוס המוזיקלי התבטאה בבחירות קצרות טווח מבחינת האומץ אבל מרגשות בכל רמ"ח התווים. כמובן שלצד זה הובאו קטעים מהיומן הכאוב ושדרות החיים הפצועות שלה.
יצאנו למסע לחייה של משוררת ילדים וכאבים. קטעים מן הסרט החדש והמסקרן של יאיר קידר "לאה גודלברג מסע בחמישה בתים" ליוו הערב המוסיקלי
כי מה הם החיים אם לא מזמור לפרטיות ולפרטים: המרדף אחר אהבה, הלב השבור, הבדידות והפחד. גדולתו של המשורר היא בלכידת המילים ברגע אחד קשה בחייו. אנחנו ניקח את המילים האלה ונתפור מהם תפאורות שלמות על חייו ואישיותו גם אם כעבור כתיבת השיר, התאושש שתה קפה ויצא לבלות בערב.
אחינועם ניני וגילי דור שהופיעו בארבעה שירים ("החליל", "שלושה ימים", "בואי כלה" ו"מזמור לילה") לצד נורית גלרון עם "מה יהיה בסופנו" ו"נפרדנו כך" המיתולוגיים קסמו עד מאוד. כמובן שכאשר מחברים לקולות ולצלילים שלהם מוזיקה קלאסית מתגלה הנאה מושלמת ומהוקצעת.
הברקת הערב הייתה הקראה בלתי נשכחת של "דירה להשכיר" בביצוע מיקי קם, רבקה מיכאלי ועודד תאומי. השלושה עמדו על הבמה והקריאו בפשטות את אגדת "השכנים נאים בעיניך?". זה היה רגע ילדות נוסטלגי שבהחלט יזכר וחופשה קלה מכובד חייה של לאה שהשפיעו על הערב כולו.
בגזרת החידושים והריענונים היחסיים אפשר היה לראות את דודו טסה מלטש מחדש את "ערב מול הגלעד" בצורה נפלאה, אולה שור סלקטר מבצעת את "נחל שלי" וזוכה לתשואות אדירות ואת מוניקה סקס בביצוע סוחף ל "תוף בודד".
ככל שהערב התקדם נחשפו קורותיה של המשוררת. אהבות נכזבות, בדידות יצוקה ומילים מפוארות. גולדברג היא ניסוח חיי הרווקות הנשיים בתל אביב, על הציפיות שבהן ועל הקושי שבהם. הקשישה שישבה לידי זזה באי נוחות ואמרה לי "זה ערב זיכרון, למה כל כך מדכא?". אכן, אפשר היה לוותר על רוחות העצב החזקות לטובת קצת יותר חגיגיות עם ניסיון לפרשנות ואינטרפרטציות חדשות. אבל בסיכומו של דבר ערב המחווה ללאה גולדברג היה ערב אהבה למשוררת אחת שידעה לקחת מכאובים ולהפוך אותם למילים פשוטות, הכי פשוטות. זה כל הקסם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם